"ולא תחניפו את הארץ... לא יכופר לארץ לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו" - הפסוקים העוצמתיים מפרשתנו מדגישים אמת נצחית: ארץ ישראל אינה סובלת רוצחים שאינם נענשים.
הישארותם בחיים מטמאת את האדמה, מערפלת את אווירה הצלול ופוגעת במהותה כארץ הקודש.
דם הנרצחים בעוטף, דם החיילים והפצועים - בוער ומסרב לשתוק. כיצד ייתכן להשאיר בחיים את מי שנטלו נשמות ברשעות ובאכזריות? חז"ל לימדו: הדם "יחניף" את הארץ - יביא עליה חרון אף במקום השראת שכינה. הארץ עצמה דורשת טהרה - בדם הרוצחים.
שחרור מחבלים איננו רק טעות אסטרטגית העלולה להוביל להמשך מעגל הטרור ולעודד חטיפות נוספות. זהו מעשה של שותפות ברשע, פגיעה בערכי הצדק והרחבת הטומאה. הרמב"ן כותב שהקפדת התורה ביושבי הארץ נובעת מכבודה של השכינה - ורצח הוא ההפך הגמור ממנה: הוא מעשה של אכזריות גמורה מול עדינות ורחמים.
בעסקאות שחרור מפוקפקות, כשמערכת המשפט מתמקדת בזכויות המחבלים במקום בזכויות הקורבנות, וכאשר שיקולי "מוסר" מעוותים מכתיבים מדיניות של "רחמים על אכזרים" - אנו מאבדים את מצפן הערכים שלנו.
הגיעה העת לשים סוף למחול השדים. לא רחמים ולא חנופה - אלא צדק. צדק שמציל חיים, שמכבד את קדושת הארץ, ושמביע נאמנות למוסר האמיתי: חיים של קודש בארץ החיים.