אין מקרה בעולמנו, או כמו שמקובל להגיד אצלנו: מקרה - זה רק מה'. גם מקרון אינו במקרה, מדויק יותר: הבחירה שלו להציג דוקא עכשיו את תכניתו להכרה במדינה פלסטינית, מסתדרת מצוין עם התכניות שלנו: להחיל ריבונות על אותם חבלי ארץ ממש.
כנס הקיץ של הכנסת ננעל השבוע בהחלטה ההיסטורית הקוראת לממשלה להחיל בהקדם את הריבונות הישראלית ביהודה, שומרון ובקעת הירדן. האמת, התרגשתי! אמנם זה רק צעד בדרך אל הריבונות עצמה, אבל צעד משמעותי מאד, ולא רק משום שחברי הממשלה מתחייבים בהצהרת-האמונים עם כניסתם לתפקיד "לקיים את החלטות הכנסת", ובהן גם ההחלטה הזו. יותר מכך: לפי נוסח ההחלטה, הכנסת קוראת לממשלה להחיל ריבונות. אבל רבים ממצביעי ההחלטה - הם-הם חברי הממשלה, ובראשם - ראש הממשלה, הקורא לעצמו ולממשלתו להחיל ריבונות.
משלוש סיבות התרגשתי בעת ההצבעה: התרגשתי קודם כל משום שההחלטה הזו של הכנסת, כריבון המבטא את עמדת העם - אכן משקפת את השינוי הדרמטי שעבר העם שלנו, מאז אותם ימים אומללים - לפני 20 שנה בדיוק - ימים של החלטות הפוכות לחלוטין של הכנסת: החלטות למסור חבלי ארץ פורחים לאויבינו, ללא שום תמורה, הסכם או הבטחה, סתם כך הפניית עורף לארצנו, גירוש ועקירה של אחינו ואחיותינו, ללא שום תכלית ששכל ישר יכול להבין, ובקרב חלקים גדולים מהעם שלנו, גם ללא שום צער וכאב. לאיזה שפל בלתי-נתפס דרדרה אז הכנסת, כנציגת העם, את צה"ל, כששלחה אותו להיות קבלן-הביצוע של הגירוש האכזרי הזה, באדישות ובנחישות.
חטא העקירה הזה של דורנו היה ההפרה הבוטה ביותר מאז ומעולם של מצוות ישוב הארץ המופיעה בפרשתנו: "והורשתם את-הארץ וישבתם-בה". - "על דעתי זו מצוות עשה היא: יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה, כי הוא נתנה להם" - אומר שם הרמב"ן, ומיד מזהיר מפני ההפך הגמור: "ולא ימאסו בנחלת ה'!". הרמב"ן התכוון וכיוון את קוראיו לחטא המרגלים, החטא שבגללו באו עלינו כל החורבנות והגלויות, שאף הוא התבצע בדיוק בימים ההם ובזמן הזה. ימי בין המיצרים הם-הם הימים בהם תכננו המרגלים את קמפיין הידיעות, הפרשנויות, וההתבכיינות שיסליל את העם למצב הנורא של "וימאסו בארץ חמדה", ושל ויתור על היעד העיקרי שלמענו יצאנו ממצרים. הרמב"ן לא יכול היה להעלות בדעתו פשע לאומי נורא כזה של עקירת ישובים פורחים והגליית תושביהם עקב החלטה מודעת של מדינת העם היהודי, בביצוע צבא ההגנה לישראל. פשע לאומי ששם את חטא המרגלים בכיס הקטן ממש.
מאז, אנחנו בתהליך ארוך ומשמעותי מאד של תשובה לאומית. הוא החל כשרבים מבכירי הליכוד ביקשו בפומבי סליחה על הצבעתם, נמשך כשחוק החנינה למתנגדי ההתנתקות עבר בכנסת ברוב עצום, עלה קומה עם חוק השיבה לחומש ולכל צפון השומרון, נמשך בהחלטת הכנסת מלפני שנה (י"ב בתמוז תשפ"ד) הקובעת שהכנסת מתנגדת להקמת מדינה פלסטינית, ורואה בהקמתה סכנה קיומית לישראל. והגיע לשיא השבוע עם החלטת הריבונות שמשמעותה: ארץ ישראל לא למסירה! החלטות הכנסת משקפות שינוי מבורך שעובר על העם שלנו, והוא כמובן ניכר גם בסקרים. אותי זה מרגש מאד.
הסיבה השניה בגללה התרגשתי היא החלטת ראש הממשלה להשתתף בהצבעה. הצבעת ראש הממשלה מעניקה להחלטה משמעות מדינית מרחיקת לכת. מעתה, ברור לכל העולם: הריבונות היא לא רק התכנית המדינית של שדולת א"י. זו התכנית המדינית של ראש הממשלה, ושל הממשלה כולה. נכון, מפות עדין אין, אבל כבר עכשיו ברור שמדובר ב"כלל מרחבי ההתיישבות היהודית על כלל צורותיה". חשוב מכך: ברור גם שלא תקום במקביל שום מדינה פלסטינית. מעתה גם ראש הממשלה חתום על התנגדות להקמתה, ועל הגדרתה כסכנה קיומית למדינת ישראל. זו התקדמות חשובה ומרגשת מאד!
הסיבה השלישית בגללה התרגשתי היא הזכות לראות תהליך שהייתי בין מוביליו מראשיתו - מבשיל ומתקרב אל קו-הגמר. נזכרתי בכל כך הרבה תחנות בדרך הארוכה הזו, שמטרתה להפוך את רעיון הריבונות לתכנית המדינית של מדינת ישראל. בזכרוני צפו ועלו ח"כ הרב בני אלון ז"ל, שקידם בזמנו את רעיון הריבונות כ"קול קורא במדבר" כמעט, הדיון הדרמטי הראשון בו החלטנו בשדולת א"י, שהריבונות תהיה הנושא המרכזי של השדולה, הויכוח העז שקרע את ראשי ההתיישבות ובכירי הימין, סביב "תכנית המאה" והשאלה האם מותר לקדם ריבונות כשבצידה הבטחה מסוימת למדינה פלסטינית, הספר פורץ הדרך "מדינה יהודית אחת" של השגריר לשעבר דייויד פרידמן, ובתווך עוד רבים וטובים שנרתמו לקידום הרעיון: שרים וחברי כנסת, ראשי רשויות ופעילי ימין, הוגי דעת, מומחים וואנשי תקשורת. והנה-הנה הגענו לרגע בו התמונה מתחילה להתבהר, והריבונות אכן מוכרזת כתכנית המדינית של הכנסת ושל הממשלה.
"אלה מסעי בני-ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" - רש"י מביא את דברי רבי תנחומא: "משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'" - אף אנחנו, חולים מאד היינו, מחלה קשה פקדה אותנו לאורך תהליך אוסלו כולו, ובשלב ההידרדרות הנורא של ההתנתקות, העקירה והגירוש - חששנו מאד שמדובר במחלה סופנית. אף אנחנו, דרך ארוכה הלכנו עד שזכינו להתרפא. כל תחנה בדרך הזו, ראויה לתשומת לב, לזכרון ולהודיה. כל מי שלקח חלק בתהליך הריפוי הזה - ראוי להוקרה.
גם ההצבעה השבוע היתה פרי מאמץ משותף של רבים: ישראל גנץ, יוסי דגן, ועומר רחמים. שמחה רוטמן, דן אילוז, לימור סון-הר מלך, ועודד פורר. אמיר אוחנה, אופיר כץ, ויריב לוין. הרשימה ארוכה, והעיקרון ברור וחשוב: כל רגע גדול הוא תוצאה של האומץ להתחיל גם כשהמטרה נראית רחוקה, ההתמדה לאורך תהליך רב אתגרים ותחנות, עליות וירידות, והנכונות למאמץ משותף ורב-זרועות. "אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ" - אומרת התורה בפרשתנו, ללמדנו: כל מי שיש לו חלק בנחלת הארץ - ירשם לדורות. כך גם כל מי שהיה שותף לקידום רעיון הריבונות, לרגע הזה בו רוב חברי הכנסת, בראשות ראש הממשלה, מודיעים קבל עם ועולם: ארץ ישראל לא לחלוקה - ירשם לדורות.
אבל מעל ובראש כולם, כמנצחות הראשיות על תזמורת הריבונות ועל המאמץ לקידומה ניצבות שתי נשים יקרות, מאמינות, צנועות, מסורות, חרוצות באופן יוצא דופן, בעלות אומץ ומעוף, עומק וכושר שכנוע, ובעיקר - מתמידות: יהודית קצובר ונדיה מטר. זכיתי לפעול לצדן לאורך שנים, לייעץ ולתמוך, לכוון ולחזק, ובעיקר לשאוב מהן רוח גדולה ודבקות במטרה.
נחזור למקרון, ולדומיו, המתכננים לחזור ולקדם את רעיון חלוקת הארץ. הגעת מאוחר מידי, מבחינתך, מקרון. הגעת בדיוק בזמן, מבחינתנו: הכנסת כבר החליטה. ראש הממשלה כבר הצביע. בע"ה נעשה כל הנדרש כדי להחיל ריבונות על חבלי הארץ האלה שאתה מתכנן לגזול מאתנו. זו ארצנו, והיא לא לחלוקה.