באולפן ערוץ 7 מתארחת במלאת עשרים שנה לגירוש והעקירה מגוש קטיף וצפון השומרון, פנינה נאור, שנעקרה עם משפחתה מכפר דרום.

על ראשית הדרך, ההחלטה להתגורר דווקא בכפר דרום היא מספרת: "היינו זוג צעיר עם תינוק. בעלי סיים את הלימודים בישיבה באור עציון וחשבנו עכשיו מה טוב ונכון לעשות כעת לעם ישראל. באותה תקופה כמה חברים טובים שלנו עברו מקרית מלאכי לכפר דרום, והם ששכנעו אותנו לבוא לשבת. הגענו לשבת והתאהבנו במקום".

בדבריה מזכירה נאור כי כפר דרום לא התאפיין בחולות ובדקלים כפי שמקובל לחשוב בהתייחס לישובים אחרים. כפר דרום הוקם כהיאחזות בשנת 48' והיווה נקודה אסטרטגית חשובה להיאחזות יהודית, מה שחיזק במשפחת נאור הצעירה את הרצון להתמקם דווקא במקום הזה על משמעויותיו. הם למעשה היו המשפחה ה-17 שהגיעה לכפר דרום.

"הגענו מתוך אידיאל גדול ולהחזיק את האדמה של ארץ ישראל", היא משחזרת ומספרת על המפגש הראשון עם הרב בירן הי"ד, רבו של כפר דרום שנרצח בפיגוע דקירה בשנת 92': "בפגישה הראשונה שהייתה לנו עם הרב בירן זה הוא אמר לנו 'יש בגוש קטיף סטיקר כזה 'כיף חיים עושים בגוש קטיף'. אני לא מתחבר לסטיקר הזה. אתם כאן בגלל האידיאל. יש פה הרבה עשייה, יש פה הרבה אידיאל, וזה לא בהכרח הולך להיות גן העדן שמופיע שם בסטיקר'".

דבריו אלה של הרב בירן עוררו בזוג הצעיר תחושה שזה בדיוק המקום שחיפשו, שהגיעו למקום הנכון שבו עם ישראל זקוק להם. "בכ"ד אייר בשנה שהגענו הרב בירן נרצח בפתח היישוב", היא מזכירה ומציינת כמה מהפיגועים הקשים שחווה הישוב, הרצחו של דורון שורשן הי"ד כחצי שנה לפני רצח הרב בירן. בהקשר זה היא מציינת כי כאשר החלה בניית שכונה בישוב עלתה בהם השאלה אם לא נכון להם לעבור לישוב אחר ולהמשיך את השליחות, אך רצח הרב בירן הביא אותם למסקנה שבישוב הזה הם יבנו את ביתם. את הפרויקט כולו דחף במיוחד אריאל שרון שהיה אז שר השיכון.

אחד הפיגועים הקשים הזכורים ביותר מכפר דרום הוא פיגוע אוטובוס הילדים, ונאור משחזרת: "בתקופה הזו הילדים למדו בעצמונה ונווה דקלים. הילדים שלנו למדו בעצמונה. באחד הבקרים בשבע וחצי שמענו בום חזק. בעלי התפלל באותו יום בבית. הייתי בקומה למעלה, שמענו את הבום והיה ברור שמשהו קרה. בעלי השאיר את התפילין על השולחן ורץ בלי להסס. היה לו ברור שמדובר באוטובוס של הילדים שלנו שהיו על האוטובוס בדרך לעצמונה. דביר היה בכיתה ב' וזמרת בכיתה א'. נצמד אליהם רכב תופת שהגיע במכוון כדי להתפוצץ על האוטובוס. לפני האוטובוס היה ליווי של ג'יפ", אומרת נאור ומספרת על שני החיילים שנפצעו, זיו ויזהר, ועל החייל השלישי, אלכסיי ניקוב הי"ד, שמסר את נפשו להצלת הילדים ו"עד היום אנחנו בקשר טוב, חם ואוהב עם המשפחה שלו".

שנה לאחר מכן קיימו בישוב אירוע מיוחד גם כהודיה על הצלת הילדים, אך גם כחיבוק לזיו ויזהר וזיכרון לאלכסיי. "בכל שנה אנחנו אומרים תודה לה' ויש לנו גם הכרת הטוב לחיילים המקסימים האלה".

כיום, עשרים שנה אחרי הגירוש, מספרת נאור על התחושות הנפשיות שנותרו בה ומתעוררות בכל שנה בתקופה זו. עם זאת היא מזכירה את התרוממות הרוח הגדולה ותעצומות הנפש שליוו את המאבק שנועד למנוע את העקירה. "היינו ישוב קטן ועם השנים נעשינו אחים זה לזה, בעיקר בימים האלה שבהם לא ידענו מה הולך להיות ועם ישראל הגיע לחבק אותנו".

"אף אחד מאיתנו לא חשב שהגירוש יקרה ואנחנו נלחץ יד למי שמגיע לגרש אותנו", היא אומרת ומגדירה את הקו שהוביל כפר דרום במאבק כקו מיליטנטי וברור. "הסכמנו כולנו שאת ארץ ישראל ואת כפר דרום ואת גוש קטיף, עם כל האהבה שלנו לחיילים - והיו דברים קשים כמו בן דוד שלי שרצה להגיע כדי לגרש אותנו מהבית - זה הקו שלנו ולא נעשה חיים קלים למגרשים".

על רקע טבח שמחת תורה והמלחמה שנפתחה לאחריו, מציינת פנינה נאור את שובם במהלך המלחמה של הבנים והחתנים שלה לשם, לרצועת עזה, ואת התובנות שעלו בה בימי ראשית המערכה לצד השיח הציבורי שחוזר ומדבר על השיבה לגוש קטיף כאפשרות ריאלית. "בעזרת השם שיגיע הרגע שעם ישראל יחזור בו לגוש קטיף. נחזור לכל הגבולות שלנו", היא אומרת בתקווה.