עבודת התחקיר המופלאה של חגי סגל על נפתלי בנט, כמו שרק חגי סגל יודע לעשות, נועדה מן הסתם לשכנע את הקורא הימני שלא להצביע בבחירות הקרובות לנפתלי בנט, גם אם הדברים לא נאמרים במפורש אלא נרמזים ברמזים עבים כעורו של פיל.
אפתח בשבח: הידע ההיסטורי של חגי סגל מעורר התפעלות, וזו לא הפעם הראשונה שזה מוכח. יש לו ניסיון עיתונאי וכישרון כתיבה מעוררי קנאת סופרים. אין פלא שקראתי, כמו עוד אלפי קוראים מן הסתם, את מאמרו רחב ההיקף - 9000 מילים - על נפתלי בנט.
והמסקנה שלי מהכתבה של חגי: יש דמיון מדהים בין נתניהו ובנט, הן בהתנהלות, הן ביכולת התפקוד, הן באידיאולוגיה. אם לגיטימי להצביע לזה, אף זה לגיטימי. אם ההצבעה לזה אינה ראויה, אף לזה אינה ראויה.
נפתלי בנט הוא איש ימין שנשאר איש ימין, וגם הממשלה שעמד בראשה, עם מפלגת העבודה מרצ ורע"ם - לא היתה ממשלת שמאל מבחינת התנהגותה. ואת המסקנה הזו אני שואב מדבריו של חגי סגל עצמו. "לכאורה נתניהו אכן הכשיר את דרכו של בנט לשותפות עם עבאס" כותב סגל.
למה לכאורה? נתניהו אכן הכשיר את דרכו של בנט לשותפות עם עבאס! זאת עובדה: זה מה שמספר חגי סגל: "יו"ר הליכוד ואנשיו נשאו ונתנו עם רע"ם במהלך הניסיון הכושל שלהם להרכבת ממשלה. אפילו שמעון ריקלין הגן בטוויטר על השותף הקואליציוני המסתמן, ותיאר אותו כ"מישהו דתי, שדואג לחברה הערבית ורוצה לקדם אותה תוך שמירה על החוק". לשעה קלה ונשכחת גם בן-גביר רחש אהדה מסוימת לרעיון, אבל סמוטריץ' התנגד בתוקף".
והוא מסכם: "במבחן התוצאה, נתניהו לא צירף את עבאס לממשלתו, בנט צירף". לא מדויק. בנט אכן צירף את עבאס לממשלתו, אבל מי שלא צירף את עבאס לממשלת נתניהו לא היה נתניהו, אלא סמוטריץ'. ככל שהדבר היה תלוי בנתניהו, הוא היה מקים ממשלה בתמיכת עבאס ורע"מ, ובדיוק באותם מחירים".
"מועצת השורא קיבלה זכות וטו על החלטות ממשלת ישראל" כותב חגי סגל. צר לי, אבל המשפט הזה ממש לא נכון - ואני מדבר מידיעה, לא מניחוש. מנסור עבאס, בחוכמה מצידו יש לציין, הצטרף לקואליציה אבל לא לממשלה, והקפיד באדיקות לא להיות מעורב בהחלטות מדיניות או ביטחוניות של הממשלה, כדי שאלו לא ידבקו במפלגתו אם תתקבלנה החלטות המנוגדות את ההשקפה המדינית השמאלנית-קיצונית-המוסלמית של מפלגתו. על מבצעי צה"ל הוא שמע כמו כל אזרחי ישראל, בתקשורת.
חגי סגל מציין ביושר, כי "ממשלת השינוי בנט לפיד לא שינתה הרבה. היא אכן העבירה סוף-סוף תקציב, נקטה עוד כמה צעדים נאים בתחום הכלכלה, נחלצה לעזרת יישובי הגולן ושיקמה את מערך ההסברה, אך הלכה בדרכי קודמתה בתחום הביטחוני, לא גייסה לצבא את החרדים, הרחיבה רק במשורה את לימודי הליבה של ילדיהם והסתפקה בהטלת מס על המשקאות הממותקים שהם אוהבים לצרוך". אמת לאמיתה.
רק מילה אחת הייתי משמיט: את המילה 'אכן'. העברת התקציב לא היתה משהו כבדרך אגב, אלא המהלך החשוב ביותר של הממשלה, אחרי 3 שנים ללא תקציב מדינה מאושר. כי אלמלא העברת התקציב, שלא היתה מתבצעת אם ממשלת בנט לא היתה קמה והיינו נגררים לעוד מערכת בחירות שהתוצאה היחידה שלה היתה עוד מערכת בחירות - לא היתה אופציה אחרת - ספק אם ניתן היה לבצע את המתקפה על איראן לפני חודש. חגי סגל מציין בעצמו בהמשך מאמרו כי "בסופו של דבר הוא (בנט) גם לא תקף באיראן, אם כי ערך שינוי תקציבי חשוב לצורך מימוש האופציה הצבאית נגדה בעתיד". ה'שינוי התקציבי החשוב' לא היה מתאפשר ללא העברת התקציב, ובלעדיו המלחמה נגד איראן היתה נראית אחרת לחלוטין.
אז מה בנט כן עשה? נקרא מה מספר חגי סגל: "ראש הממשלה בנט דחה תביעה ירדנית חצופה להציב בהר הבית ספר קוראן עתיק, סיכל תוכנית אמריקנית לפתוח מחדש את הקונסוליה במזרח ירושלים, ובניגוד לנתניהו גם אפשר לקיים את צעדת הדגלים ביום ירושלים על אף איומי חמאס ותחנוני לפיד וגנץ, אך הסכים עקרונית לדרישת הירדנים לתגבר את כוח האדם של הווקף. גם הזרמת הכספים מקטאר לעזה נמשכה כסדרה בתקופתו, אומנם בדרך אלגנטית מעט יותר. מנגד התחדש והתעצם מתן היתרי הכניסה לפועלים מעזה".
כל מילה אמת. בנט היה שותף מלא לקונספציה ההרסנית, ולא ניסה להיאבק בה, בדיוק כמו כל ממשלות ישראל שקדמו לו וזו שבאה אחריו משך ח"י שנים. וסגל ממשיך: "בכהונתו של בנט לא פקד את ישראל אסון לאומי כבד. תחת הממשלה שבאה אחר כך פקדו את ישראל ימים קשים פי כמה, בלשון המעטה, אבל נפתח גם תהליך חיוני של התפכחות לאומית. עניינים רבים התבהרו מבעד לתמרות העשן בדרום ובצפון". ההתפכחות הלאומית והעניינים התבהרו מכורח המציאות, לא מכורח איזו החלטה ממשלתית מבריקה.
"להבדיל מבנט, הוא (נתניהו) שמר כל השנים נאמנות לאותה המפלגה. אפילו פעם אחת לא דילג החוצה. בנט דילג כבר חמש שש פעמים" כותב סגל. עם כל הכבוד, נאמנות למפלגה לא מלמדת דבר על אדם. חשובה יותר נאמנות לדרך ולעקרונות. חנן פורת זצ"ל עבר 4 מפלגות בחייו הפוליטיים. האם הוא סטה מנאמנותו האידיאולוגית?
סיכום מאמרו של חגי סגל: "בסופו של דבר, בשורה התחתונה, נתניהו הוא מי שהכריע את חיזבאללה, חיסל את סינוואר והכה את איראן שוק על ירך. נתניהו, ולא בנט, רתם את נשיא ארצות הברית לביטול הסכם הגרעין ולמתקפה על הכור באיראן".
הכל נכון, כי בסופו של דבר הכל קרה במשמרת של נתניהו. וכיוון שהכל ניחושים והשערות, גם במאמרו של חגי סגל לגבי העתיד, יש לי את ההשערה שלי: אם האסון הזה היה קורה במשמרת של בנט, ולא מן הנמנע שזה היה קורה כי בנט, כמובן, היה חסיד הקונספציה בדיוק כמו נתניהו, גם הוא היה מקבל בדיוק אותן החלטות שנתניהו קיבל בשנה האחרונה. עד האחרונה שבהן.
ומילה אחרונה שלי: אני לא יודע אם אצביע לבנט בבחירות הבאות. אני לא מתחייב שלא אצביע, כמו שאני לא מתחייב שכן אצביע. אין לי מושג מי האנשים שישובצו ברשימה של בנט, וזה ישפיע יותר מכל על החלטתי, ואני מניח שלא רק על החלטתי.
גם אני חושב, כמו חגי סגל, שלאידיאולוגיה ולערכים יש חשיבות עילאית, לא פחות מכלכלה מפותחת והייטק פורח, ומי שמניח אותה בצד, מטיל סימן שאלה ענק על מידת האמון בו, גם אם הוא עצמו באופן אישי לא זנח אותה. זה נכון לגבי בנט, כמו שזה נכון לגבי כל אחד ואחד מראשי המפלגות בישראל.