אשת יחסי הציבור והתקשורת איילת שליסל התארחה באולפן ערוץ 7 לשיחה עם חנה קטן לציון 20 שנה להתנתקות מגוש קטיף. בשיחה סיפרה שליסל את סיפור שירותה הלאומי ביישוב נצרים, ואת התחושות שליוו אותה לפני ואחרי הגירוש.
"האמת שהבחירה בנצרים הייתה די מקרית אפשר לומר", סיפרה שליסל, "בדיוק סיימתי י"ב והייתי בשלב של חיפוש שירות לאומי. חיפשתי מקום עם שליחות של מסרים ושל הסברה, ומדרשת נצרים קסמה לי. כשהגעתי לשם - הוקסמתי. כל מי שהגיע לנצרים לא יכל שלא להתחבר למציאות המאוד מאוד מיוחדת שהייתה שם".
שליסל שיתפה בחוויות היומיום בנצרים: "הכניסה לנצרים הייתה רק בליווי. אחד הדברים שלמדתי כצעירה - שאין דבר כזה לא לעמוד בזמנים כי זה זמנים של צבא ואם את לא מגיעה בשעה שבע בבוקר לליווי אז הפסדת את הליווי ואין לך דרך אחרת לצאת מהיישוב עד הליווי הבא, אלה היו החיים מבחוץ למי שהגיע לנצרים. אבל מי שהכיר את נצרים מבפנים הכיר יישוב מדהים מבחינת התנהלות, רוגע ואווירה כל השמן של בנייה. הבנייה הזאת של עד הרגע האחרון היא אמירה מאוד משמעותית גם במצב של הגירוש".
על תחושת חוסר האמונה לקראת הפינוי סיפרה: "כשהתחילו לדבר על זה שאולי יהיה גירוש, לא האמינו בכלל בהתחלה שזה יכול לקרות. לקח המון זמן להבין ששרון מתהפך".
היא הוסיפה כי במקביל להחלטה להישאר לגור בנצרים לאחר השירות החלה בלימודי תקשורת: "הלכתי ללמוד מדעי המדינה ותקשורת באשקלון - להמשיך גם את החוויה הקהילתית וגם את העניין המקצועי. ואני זוכרת ממש ככה, בתקופה הזאת - היינו סטודנטים. הייתי אומרת לאנשים באשקלון: 'יהיו טילים על אשקלון'. הם צחקו עליי. חברים אמיתיים, אנשי ימין, אמרו לי: 'נראה לך? טיל אחד על אשקלון? שרון מוחק את כל עזה'. והם באמת האמינו בזה".
"והיום, אחרי מה שעברנו בשבעה לאוקטובר - ראינו את הטילים באשקלון, ובשדרות, ואשדוד, ותל אביב. אנחנו יודעים את האמת. זה כל כך כואב. ראינו את זה, ידענו שזה יקרה".
"את העבר אנחנו לא יכולים למחוק. אדם שהלך לעולמו - עד תחיית המתים לא נזכה לראות אותו. אבל לעשות תיקון, לגרום לזה שלא יהיה עוד טבח כזה כדי שנוכל לחזור לראות את המקום הזה שוב פעם פורח - זה תיקון שאפשר לעשות אותו. זה תיקון שתלוי בנו ובעשייה שלנו בסופו של דבר".
היא נשאלה על פעילותה בתנועת "נחלה" ועל התוכניות הקיימות בשטח להתיישבות בעזה: "הוצגה בכנסת תוכנית איך תהיה רצועת עזה יהודית. והתוכניות האלה מגיעות מהמון מקום של אמונה בהתיישבות בארץ ישראל".
בהמשך סיפרה על המעבר מנצרים לאריאל, ומשם לאביתר בשומרון, "אנחנו לפני כארבע שנים עלינו לאביתר בפעם הראשונה. אחרי הגירוש עברנו לאריאל - המשכתי עם קהילת נצרים לאריאל. התחתנתי. המשכנו לגור שם כ-18 שנה ואחר כך עברנו לאביתר. המציאות הזאת, להקים יישוב מאפס, שאנחנו היום רואים שמאפס יש שם יישוב: 24 משפחות, עם גן ילדים, ישיבה פורחת. זה מדהים".
לדבריה, "זה משהו שנותן המון המון אמונה. ולא סתם דווקא מהיישוב אביתר צמחו מנהיגי הגרעינים שהיום יש לחבל עזה. ההתיישבות מגיעה קודם כול מהציבור, מרצון של אנשים ברמה הכי פשוטה - אני רוצה להתיישב. ואני אומרת, בתור ילדה בת 18 - זה התפקיד שלנו".
היא תיארה את הקשר המיוחד שנוצר בשטח, "הלכנו ועשינו ליל סדר ממש סמוך לחבל עזה והצטרפו אלינו פתאום לוחמים מהאזור. ובחג פתאום מגיעים אנשים מהקיבוץ הסמוך. ובחול המועד מגיעים ומדברים ומדברים. זה היה קשר מדהים - בין אנשי הקיבוצים, בין לוחמים והגרעינים שנמצאים שם".
לקראת סיום, נשאלה על מסר של חיזוק: "אני מאמינה בכוח האישי שלנו. בימים אלה - שאנחנו מציינים 20 שנה לגירוש מגוש קטיף - שהם ימים קשים, זה חורבן גדול שהיה. דווקא בימים אלה אנחנו צריכים להיות עם הרבה תקווה והרבה אמונה שהכול תלוי בנו".
"היום, ברוך ה', זה שונה ממה שהיה לנו לפני 20 שנה. אז היינו מנסים להיכנס לתקשורת - זה היה וואו אם מישהו היה בכלל שומע אותנו. וגם אז היינו מפחדים רק לא להגיד 'ארץ ישראל', רק לא לדבר על ביטחון. היום, ברוך ה', צריך להגיד - שיש לנו עיתונות, ויש מקום כמו ערוץ 7".
"היום, זה שאנחנו מסוגלים לבוא ולהגיד במקומות כאלה דברים כאלה, ויש לנו רשתות חברתיות, ויש את האפשרות לשמוע דברי אמת - זו הזדמנות לעשות שינוי אמיתי שלדעתי, התיקון של ה-20 שנה לגירוש - הוא ממש עכשיו, בשינוי שלנו לחזרה לשם".