ההתרחשות המתמדת של המציאות מזמנת הזדמנויות בתחומים שונים - הן בתחום המדיני והביטחוני, והן בתחום האישי והפרטי. המבחן הוא האם ההזדמנות תנוצל או תוחמץ. לעיתים מדובר בהזדמנויות חד-פעמיות שלא ישובו, וברוב המקרים חלון ההזדמנויות מוגבל בזמן ונסגר לאחר מכן.
אחד הלקחים המרכזיים של ההיסטוריה הוא שאנשים אינם מפיקים לקחים מטעויות, ושממשיכים להחמיץ הזדמנויות. פעמים רבות נוקטים בפעולה מאוחר מדי - רק לאחר ש"הסוסים כבר ברחו מהאורווה".
הלכות האבלות על החורבן בימי בין המצרים, שתיקנו חכמים, עיצבו לדורות את האווירה המיוחדת של ימים אלו. האבלות על החורבן בעבר מלוּוה בהפקת לקחים וחשבון נפש על ההווה ולמען העתיד - על חטאים, טעויות היסטוריות והחמצת הזדמנויות: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב" (רמב"ם תעניות ה א). התבוננות באירועים ברטרוספקטיבה, לאחר זמן, מאפשרת להבחין בצורה מדוייקת יותר בהשלכות של מה שקרה.
ימי בין המצרים - בין י"ז בתמוז לט' באב - הם ימי פורענות שבמהלכם אירעו לאורך ההיסטוריה טעויות קשות והחמצת הזדמנויות. י"ז בתמוז היה אמור להיות יום חג לדורות - חג שמחת התורה המקורי, שבו ייחגג מעמד קבלת לוחות הברית, כפי שאמר אהרון לעם: "חג ל־ה' מחר" (שמות ל"ב, ה): "לומר: המזבח הזה אשר אני בונה - לא לעגל חלילה, רק כי אם חג לה' מחר, כי יבוא משה ותגמר שמחת התורה" (האלשיך, שם).
אולם ההזדמנות הוחמצה בשל חוסר סבלנות של העם, שהוביל לחטא העגל.
גם ט' באב, שעליו אנו קוראים בפרשתנו, היה אמור להיות יום חג לדורות - יום שובם של המרגלים ממשימתם, יום שמחה על בשורת הכניסה לארץ ישראל ובניית הבית הלאומי העצמאי לאחר שנות השעבוד והנדודים במדבר: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וגו'" (דברים א, כב).
רמב"ן מבאר כי כוונתו של משה הייתה לחזק את העם באמצעות הבשורות הטובות על הארץ, כדי שיגבר רצונם לעלות אליה מתוך שמחה: "ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה, כמו שנאמר לו (שמות ג ח): "אל ארץ טובה ורחבה וגו'", בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה, ולכך אמר להם והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (פסוק כ), כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ וכו' על כן רצה משה שיגידו להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותיה כי יודע היה בהם כו'. והכל לשמחם כי צבי היא לכל הארצות, ויעלו בה בחפץ גדול וכו'" (רמב"ן במדבר יג ב).
משה רבנו סבר שהמרגלים יהיו נאמנים למשימתם, ובשובם יספרו לעם ישראל על טוב הארץ, אשר הם זוכים לבוא אליה ולבנות בה את ביתם הלאומי כעם עצמאי.
לרגל הבשורה היתה אמורה להתפרץ שמחה גדולה, בדומה לשמחה המתועדת מהבשורה ביום י"ז בכסלו תש"ח, הידוע יותר ככ"ט בנובמבר 1947 על החלטת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל. יום זה היה אמור להפוך להיות יום חג לדורות, מעין יום עצמאות - החג של החיבור בין עם ישראל העצמאי לארצו.
אולם גם הזדמנות זו הוחמצה, ומיום של שמחה הוא הפך ליום של בכיה לדורות: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד א). וכו'. אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם - ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תענית כט א). ונגזרה עליהם הגזירה, שהדור הזה לא יכנס לארץ, ועם ישראל ינדוד במדבר ארבעים שנה.
בפרשתנו אנו קוראים שהיו בעם גם אנשים שלא השלימו עם הגזרה וההחמצה ההיסטורית וניסו להעפיל בכח לארץ, אולם חלון ההזדמנות נסגר, ההזדמנות הוחמצה, והמעפילים הוכו למוות ע" האמורי (דברים א מא-מה).
גם בתקופה שקדמה לחורבן בית ראשון התרו הנביאים בעם, שאם לא יתקנו את המצב עלול להיות חורבן. אולם העם לא ניצל את ההזדמנות כדי לתקן - והחורבן התרחש.
ובערב חורבן בית שני, כששנאת חינם ומחלוקות פילגו את העם, היו ניסיונות לשנות את המצב - אך הם נכשלו, וההזדמנות הוחמצה.
בימים אלה אנו מציינים עשרים שנה לגירוש מגוש קטיף. נעשו ניסיונות רבים להתריע על הטעות שבמהלך - על העוול, על האיוולת, על הפגיעה בביטחון - אך יוזמיו לא היו נכונים להקשיב. המחירים היו כבדים, והחמור מכולם - האסון והטבח בשמחת תורה תשפ"ד. חובה עלינו לזכור זאת וללמוד את הלקח.
כיום אנו עומדים שוב בתקופה היסטורית. כמו בעבר, נפתח בפנינו חלון הזדמנויות לשינוי עמוק ורב-שנים - בחיזוק הזהות היהודית, בשינוי המצב האסטרטגי של המדינה והאזור, בקידום הכלכלה, ובחיזוק האחדות והחוסן החברתי.
כולנו תפילה שהפעם נלמד את הלקח - ולא נחמיץ את ההזדמנות. לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ