תמונה שלעולם תישאר בראשי מאותם ימים בגני טל שבגוש קטיף. אישתי מוקפת בלובשי שחורים, מתחננת בפני החיילים המפנים - "עוד נאלץ לחזור לכאן בדמם של חיילים הרוגים".
היא לא ידעה ולא יכלה לנחש, שהילד המתוק הזה שלידה, שהיה אז בן שש, ייהרג קילומטר משם בחאן יונס בלחימה ואת הקורבן לשטות של ה''התנתקות'' והבריחה היא תאלץ לשלם בעצמה.
כעת אחרי עשרים שנה אני ורבים אחרים, לא מחפשים אשמים ומוכנים להאמין לתומכים שהייתם בטוחים אז בלב שלם ותמים שסילוק יהודים חיים ומתים, לטובת אויבים אכזריים יביא שקט וחיים, ובאמת ובתמים חשבתם שהחרבת ישובים פורחים תביא ביטחון והאמנתם שרק אם ניתן להם שטח נקי מיהודים, יבוא סוף סוף השלום.
ואני, ועוד רבים, מוכנים לנסות לשכוח, לטובת העתיד, את העבר המטריד. את מעשה התקשורת שתפסה צד והשחירה את המתיישבים כרעים ואלימים, את השלטים בהפגנות הקיבוצים שקראו להחרבת אחיהם בישובים הסמוכים, את ה"לשעברים" "המומחים" שביהירות מתנשאת הבטיחו שקט, ביטחון, וסינגפור של המזרח התיכון.
אבל בתנאי שאלו שהצביעו אז בעד ההתנתקות הנוראה, ובראשם ראש הממשלה, לא יחזרו על אותה שגיאה איומה. ולא יגלו, כמו אז, עייפות ושבירה. ולא יסבירו באמצעות מוסר מזוייף את הכניעה. ולא ידרשו להפסיק ולהיכנע באמצע המלחמה. ולא יסייעו להקים שוב מדינת טרור למחבלים, ושלא יאמרו "אין ברירה חייבים פתרונות מדיניים.
כי בפעם השנייה לא תהיה מחילה. ומה שהיה טעות הופך לבחירה והפעם לא נסלח על ההפקרה. אם אתם מסכימים בואו בימים הקרובים אל אוהל הפצועים הגיבורים, והזדהו עם הדרישה לחתור לניצחון והכרעה.