"הסיפור הוא לא יולי אדלשטיין. הסיפור הוא החלפת יו"ר ועדת חוץ וביטחון... באמצע מלחמה, שמצטייר בציבור כעוד ניסיון לרצות את השותפים החרדים, במהלך שבכל מקרה לא יסייע להביא חוק גיוס טוב בהסכמה".
אלה לא המלים של חבר כנסת מהאופוזיציה. את המלים האלה כתב ברשתות החברתיות שלו ח"כ דן אילוז מהליכוד בשבוע שעבר, כמה שעות לפני ההצבעה שבה הוחלט להדיח מתפקידו את יושב ראש הוועדה, יולי אדלשטיין, ולהחליפו בח"כ בועז ביסמוט.
אילוז לא לבד. יש חברי כנסת ומצביעי ליכוד שעוד מנסים להציל את הליכוד מעצמו. המהלך של הדחת אדלשטיין הוא בסך הכל המשך ישיר לשלל פעולות שנעשו קודם, בהן הדחת שר הביטחון גלנט, עוד חבר ליכוד שאחז בעמדות עצמאיות ושילם על כך מחיר.
אבל העניין עם אדלשטיין הוא צעד נוסף בדרדור האמצעים הדמוקרטיים, וספציפית בהחלשת הכנסת. כי את גלנט החליף שר החוץ ישראל כץ, שאמנם לא אוחז בניסיון הביטחוני של גלנט אבל יש לו ניסיון מיניסטריאלי וחברות ארוכת שנים בקבינט המדיני-ביטחוני באמתחתו. ולעומת זאת, את אדלשטיין כמעט החליף ח"כ אלמוני העונה לשם חנוך מילביצקי והסיבה היחידה שזה לא קרה, לפי דיווחים, היא שמילביצקי לא חבר קבוע בוועדת החוץ והביטחון והוצגה חוות דעת משפטית נגד מינויו בגין העובדה הזו.
כלומר, היינו כפסע מהחלפת יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אחד הגופים היחידים שיש להם תפקיד קבוע של ביקורת ופיקוח על מערכת הביטחון ובאופן ספציפי יותר על התנהלות המלחמה, בידי אדם שכמעט לא היה נוכח בדיוני הוועדה. עם כל הביקורת שיש כלפי התנהלותו של אדלשטיין, ובהחלט יש כזו, החלפתו של יו"ר אחת הוועדות הכי חשובות בכנסת לצורך פוליטי זמני וציני היא מעשה שמעיד יותר מכל על התהום שאליה התדרדר הליכוד, שרוב חבריו בכנסת הצביעו בעד הדחה זו, כולל אלו המתהדרים בליברליות מעושה.
אבל חשוב לשים לב דווקא לדמות הנוספת בסיפור - מילביצקי. הוא אומנם לא התמנה לתפקיד שבו הוא לכאורה חשק, אבל קיבל תפקיד לא פחות חשוב וחיוני - יו"ר ועדת הכספים. מדובר בצומת המרכזי ביותר להחלטות התקציביות של הממשלה ולפיקוח על פעולתו של משרד האוצר. זה לא "פרס ניחומים" או כיבוד בתפקיד שאין בו ממש; מדובר באחד התפקידים הכי חשובים בפוליטיקה הישראלית, כזה שחברי כנסת ויתרו על תפקידי שרים בשבילו.
וחשוב לזכור מי האדם שהולך להיכנס לשם - חנוך מילביצקי הוא חבר כנסת בקדנציה הראשונה שלו, שנבחר כנציג תנועת "בני ברוך" המפעילה את ערוץ הטלוויזיה "קבלה לעם".
מדובר בתנועה דתית-רוחנית שיש מי שהגדיר אותה כמאופיינת בסממני כת. מילביצקי היה היועץ המשפטי שלה וככזה הגן על המנהיג הרוחני של התנועה בתביעות הנוגעות לטענות לפגיעות מיניות. לזה תוסיפו את החקירה של מילביצקי רק ביום שישי האחרון בלהב 433 בחשד לעבירת מין ולהדחת עדה.
שימו לב למה שהתחולל כאן בשולי המהלך הציני של החלפת יו"ר ועדת חוץ וביטחון בעת מלחמה משיקולים פוליטיים: ח"כ אלמוני שמייצג תנועה דתית קטנה שחבריה התפקדו לליכוד, הפך לאחד האנשים הכי חזקים בכנסת, תוך כדי שהוא מקבל הן את אמון ראש הממשלה בהודעה רשמית שיצאה מטעם לשכתו והן את אמונם של חברי המפלגות החרדיות, שטוענים כל הזמן שהיהדות היא בבעלותם.
כלומר, כשזה נוח פוליטית - החרדים מוכנים לשתף פעולה עם כל אחד, ומה לעשות שמילביצקי מגיע עם אלפי מתפקדים מאחוריו ועם הנכונות הבלתי מתפשרת להעביר חוק השתמטות בזמן שאלפי חיילי מילואים נשלחים לעוד סבב. כנראה שבסופו של דבר, כוח פוליטי הוא החומר החזק ביותר בטבע.
תני פרנק הוא מנהל המרכז ליהדות ומדינה במכון הרטמן