"תקשיב, אם זה כבד לך מדי, אל תיכנס לחדר, נדאג שמישהו יחליף אותך", אמר לי המפקד רועי, לפני המפגש הראשון שלי עם גופה - טיפול שדורש רגישות וכוחות נפש גדולים.
גם אחר כך, בלילה, וגם למחרת כשהגעתי הביתה, קיבלתי שיחות דאגה מהמפקדים, שמוודאים - אתה בסדר? אתה מחזיק? אתה לא לבד. כך נראית מפקדה שרואה את האדם, לא רק את המשימה. כך נראים אנשים שמבינים שלפני הכול - הנפש חשובה.
אבל בתוך המערך האדיר הזה - מלב"ח (המפקדה לטיפול בחללים) במחנה שורה - קורים דברים שאדם לא אמור לראות. יש הבדל בין העברת גופה מכוסה לבדיקה, לבין טיפול בגפיים ופרטים חשופים, כשאתה שם, במפגש הישיר עם הכאב והסוף. ויש הבדל בין מי שהצטרף חודשים אחרי פתיחת המלחמה, לבין אלו שהקימו את הכול בדם ובתוהו של תחילתה.
היום אני כותב - משום שאריאל מאיר טמן ז"ל, חייל מילואים במלב"ח, שם את נפשו בכפו - ונפל קורבן שקוף למלחמה השקטה.
"החוסן שלנו" שלא שרד
אריאל טמן, כפי שתיארה אחותו בת אל, היה "העוגן של הבית מ־7 באוקטובר... בזכותו הרמנו את הראש". גם חבריו סיפרו על אדם שתמך, עודד, והיה כולו נתינה - גם בעבודתו עם נוער בסיכון, גם כמתנדב במד"א. אדם שנראה חזק, ודווקא בשל כך - כולם פספסו את הסדקים.
ואם הוא - החזק - לא עמד בזה, מה יגידו אלו שאין להם מערכת תמיכה איתנה? אלו שאין להם כלים לפרוק את הריחות, הצלילים, המראות, את הזיכרונות שמחפשים כל טריגר להכות שוב?
במלב"ח, אומרים החיילים: אנחנו לוחמים. לא פחות ממי שנלחם בעזה. אולי אחרת - אבל בנפש, בראייה, בנשמה - הלחימה שלהם חרוטה עמוק.
המאבק ממשיך - גם אחרי החזרה הביתה
אי אפשר להפריז בשבחם של מג"ד החטיבה גיל הללי - מצטיין רמטכ"ל - ושל אחראית החוסן סילוונה. הם שואלים, בודקים, נמצאים שם. גם אחרי השחרור. אבל - וזה אבל גדול - כשאדם עובר את שערי המחנה וחוזר לעולם "הרגיל", אין לו הדרכה אמיתית. אין טיפול מקצועי צמוד. אין מי שיכוון את הדרך החוצה מהתופת.
היום סיפרה אילנה גריצווסקי, שחזרה משבי חמאס, כי גם אחרי מאות ימים - היא לא מצליחה לחזור לעצמה. זה בלתי נסבל. וכך גם עבור לוחמי הנפש, שחוזרים מהמחנה - אך לא חוזרים באמת.
אחותו של אריאל ניסחה זאת בצורה שלא נותנת מנוח:
"הדבר היחיד שאני מקווה, זה שהיחידה הזאת שהוא משרת בה - תפסיק להיות שקופה".
שיר זיכרון: "נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקוֹת"
(לזכר אריאל מאיר טמן הי"ד)
לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן
וְאֵין זֶה מִן הַשּׁוּרָה
שֶׁיִּהְיֶה אָדָם טוֹמֵן
שַׂרְעַפָּיו וְהֶגְיוֹנוֹתָיו
בְּתוֹכְכֵי הַבֶּטֶן
לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה זֶה הוֹגֵן
כְּשֶׁהֶחָסֵר נִהְיָה לִסְבִיבָתוֹ עֹגֶן
הוּא בָּא וּמְמַלֵּא הֶחָלָל
וְהֶחָלָל הוֹלֵךְ וּמְמַלֵּא אוֹתוֹ
הַגִּידוּ נָא לִי
כֵּיצַד מְשַׁתְּפִים אֶת אֵלֶּה הַקְּשָׁיִים
וּמָה לַמִּלִּים
בְּקֶרֶב אֲנָשִׁים שֶׁכְּלָל אֵינָם מְבִינִים
אֶת עוֹלַם הַתִּסְכּוּלִים
לוֹחֲמֵי הַנֶּפֶשׁ
רְאוּ עַצְמְכֶם
לְמַעַן תַּמְשִׁיךְ לְהִדָּלֵק הָאֵשׁ
בְּקֶרֶב וּבִקְרַב עֲתִידְכֶם
הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר ישראלי