בפרשת מטות אנו קוראים על הציווי האלוקי למשה רבנו לצאת למלחמה במדיין. משה אינו מתמהמה ומצווה מיידית שכל שבט בישראל ישלח אלף לוחמים למערכה.
תוך זמן קצר מתגייסים 12,000 חיילים מכלל ישראל, כדי לנקום את נקמת ה' ונקמת ישראל במדיין — מה שמזכיר לנו נקמות נוספות שנותרו עדיין פתוחות. הלוחמים יוצאים לקרב מצוידים בחרבות, חניתות, חיצים וקשתות - וזוכים לניצחון מוחץ. ולא זו בלבד, אלא שמתרחש נס גלוי: אף חייל לא נפגע. כל חיילי ישראל חזרו מהמלחמה בריאים ושלמים — אפילו דו"צ אחד לא נדרש.
וזו רק ההתחלה של ביטוי אהבתו של הקב"ה לחיילים.
משה מצווה, בציווי אלוקי, לחלק את השלל לשניים: חצי לחיילים, וחצי ליתר עם ישראל. כלומר - 12,000 החיילים מקבלים חצי מהשלל, ואילו 589,730 ה"אזרחים" הנותרים מקבלים את החצי השני. בחישוב פשוט - כל חייל קיבל פי 49 מכל אדם אחר.
ומיהם אותם "אזרחים"? לא שחקני קלפים או שש־בש חלילה. מדובר בדור המדבר - דור דעה, שלמדו תורה מפי משה רבנו בעצמו, ושקדו על קיום המצוות. אם כן, ברור שמדובר בלומדי התורה של אותו הדור.
אם תאמר: אולי האזרחים במחנה בזבזו את זמנם בטיולים על הברזלים או בבישול טשולנטים, הרי שזה אינו סביר. חז"ל מלמדים שהיו עסוקים בלימוד תורה, וכך נאלץ להודות שמול החיילים עמדו לומדי התורה - ואף על פי כן, החיילים זכו פי 49.
אם זה אינו מבטא אהבת ה' ללוחמי עמו - מה כן?
אך לא די בכך: הקב"ה מצווה את משה לקחת תרומה מהשלל. החיילים מתבקשים לתרום רק 0.2% מהחלק שקיבלו - תרומה המיועדת לכהנים ולמשכן, היא המטרה הנעלה ביותר. לעומת זאת, האזרחים מצווים לתרום 2% - פי עשרה יותר - ותרומתם מיועדת ללוויים בלבד, לשמירת המשכן.
ויש הבדל נוסף: התורה מונה בפירוט את תרומת החיילים - כל מספר וכל פריט - אך את תרומת שאר העם היא מזכירה בקצרה בלבד. וכידוע, כשדבר נמנה בתורה - הרי הוא חביב במיוחד בעיני הקב"ה.
האם אין כאן ראיה ברורה לכך שהקב"ה חפץ בתרומת החיילים, ושזו נחשבת גבוהה ונעלית יותר?
ובסיום: הזהב שהביאו מפקדי הצבא כתרומה נמסר לידיהם של משה ואלעזר הכהן, והוכנס היישר לאוהל מועד - המקום הקדוש ביותר בישראל. לא פחות.
נותר ספק בלב מישהו? למי הקדוש ברוך הוא מעניק את אהבתו הגדולה ביותר? לחיילי ישראל הקדושים, הי"ו.
כל אות בפרשה הזאת זועקת את אהבת ה' לחיילי עמו. מי שעיניו בראשו - יראה.
אין בדברים הללו כדי לגרוע מזכויותיהם של לומדי התורה, חס וחלילה. איני מתיימר להכניס ראשי בין הרים - בין גדולי הדור ופוסקי ההלכה. זכויות לומדי התורה ידועות ונשגבות, ומגינות על עם ישראל בדורנו, כפי שנאמר פעמים רבות.
אבל: כל מי שאינו עוסק בתורה באורח רציף ושקוד - ובפרט מי שאינו תורם לביטחון ישראל בשום צורה - חייב להתגייס. לא ייתכן שבני מגזרים שלמים, חילונים ודתיים כאחד, יתחמקו מחובתם, ויתעטפו בתירוצים של הבל. הרי ידוע: שערי תירוצים לא ננעלו - ולעולם לא יינעלו.
ויהי רצון שנזכה כולנו - לוחמים ולומדים - לאהבת ה' ולשמירתו.
אלא שאז התבהר לי צד נוסף, שונה לגמרי, ושמא יש בו אמת עמוקה לא פחות.
הרי בתחילת הפרשה ה' מצווה לגייס רק 12,000 לוחמים - 1,000 מכל שבט. מדוע כה מעטים? הרי מולם עומדת אומה עתיקה ועצומה - מדיין - שמונה ככל הנראה מאות אלפי לוחמים נחושים. האם יעלה על הדעת לשלוח רק 2% מכלל לוחמי ישראל למערכה כה גורלית?
והתשובה: "מלחמות אני עשיתי" - שנאמר: "ה' איש מלחמה". הניצחון אינו תלוי בגודל הצבא, אלא ברצון ה'. הקב"ה יכל להכות במדיינים גם בלי אף חייל, אלא שבחר להפעיל את ההשתדלות המינימלית - כדי לכסות את הנס בלבוש של טבע.
כלומר: הצבא אינו תלוי במספר החיילים, אלא בסייעתא דשמיא.
אז מהי חובתנו? לגייס את כולם - או לסמוך על הנס? כנראה שהכול תלוי במצב הרוחני שלנו. אם נהיה מאוחדים, נדע לוותר זה לזה, נביט בעין טובה ונפסיק את הפילוגים - הקב"ה יעשה לנו ניסים בלי גיוס המוני.
אבל כל עוד לא זכינו לאחדות כזו, כל עוד קיימת תחושת קיפוח ואי־שוויון, אין מנוס מלתבוע מכל חלקי העם - כולל מי שאינם שוקדים על התורה - שייתנו את חלקם במערכה. לא רק לשם ביטחון פיזי, אלא גם לשם השגת שלום פנימי בעם ישראל.
שלום שבו כולם נושאים בעול - ולא מחכים שאחרים יילחמו עבורם.