לפני עשרים שנה, ביום ט' באב תשס"ה, שהינו ביישוב גני־טל שבגוש קטיף, ייבנה וייכונן. גזירת הגירוש האכזרית שעמדה לצאת לפועל העיבה כענן כבד מעל ראשי אלפי המתיישבים ומעל עוד רבבות תומכים שהגיעו לעזרתם בגיבורים, מכל רחבי הארץ.
הקיץ הנורא ההוא - היה קו השבר הערכי והמוסרי שהוביל אותנו למלחמת שמחת תורה התשפ"ד, בואכה קיץ התשפ"ה, שבו בחסדי ה' ובגבורת חיילנו, חוזרים אלינו בדם, ביזע ובדמעות, אותם חבלי ארץ אהובים שנמסרו ליד אויב אכזר.
ומאז ועד לרגעים אלה ממש, נלחמת האומה את מלחמת חייה. מלחמה שאויביה סימנו כבר בתחילתה ככזאת השמה במרכזה את מקום בית חיינו - מקום המקדש. על מקום המקדש קמו עלינו לכלותנו ועליו אנו נלחמים את מלחמת התקומה.
לפני כמעט 90 שנה, כתב הרב מימון מילים מרטיטות על יום האבל הלאומי שלנו: "התשיעי לחודש החמישי, 'בליל זה יבכיון בני' - היה יום אבל לדורות, ושנה שנה תשב האומה העברית חלוצת־נעל וכבושת ראש ותקרא את קינתו של המקונן הגדול, את קינת הבכיה הלאומית: 'אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה...' (איכה א, א).
"והקינה הזאת, רווית דמעות של דורי־דורות, תשמע כפעם בפעם מסוף העולם ועד סופו, תתנשא באוויר ותודיע לבאי עולם: עם יושב ומבכה את חורבנו... והבכיה - בכיה לדורות היא, בכי של תקופות ויובלות. שנה־שנה חוזרת היא ונשמעת באלהי־יעקב, בוקעת ועולה מתוך משכנות ישראל ונוסכת עצב ותוגה וגם געגועים בלבבות.
"ואולם אין זו שועת־נכאים, אסירי־יאוש וחשוכי־תקווה. אין זאת נאקה של עם אובד־עצות והתייפחות של אומה תועת־דרך. התמרמרות עזה ונמרצה כבושה בבכי־הדורות הזה, כעס עצור מתפרץ מתוך הקולות.
"ומכוונת ההתמרמרות נגד האנושות אשר לא טוהרה עדיין מטומאתה ולא כובסה מחלאתה, נגד כל אלה אשר עשקו את יעקב ואת נוהו השמו ושעדיין הם מחזיקים בידיהם את הגזל שלא נתיאשו הבעלים ממנו.
"מתריסה ההתמרמרות כלפי האנושיות הרוצחת אשר ידיה מגואלות בדם נקיים, בדם בנים שגלו מעל שולחן אביהם; ותביעה כלפי שמיא, כביכול, המביט לארץ ולא תרעד, הרואה און ומחריש... ואם שנה־שנה חוזר בכי־הדורות ונשמע באהלי יעקב - סימן טוב הוא לנו. בכיה־לדורות זו היא גם מעודדת ומאמצת את הרוח ומכניסה תקווה בלבבות". (ישראל, תורה, ציון, הרב י"ל מימון עמ' 65-66).
בכי ותקווה. שני הצדדים הללו, נקשרים לדורות ביום ט' באב. כיצד נקשרת התקווה בתוך הבכי והאבל?
היינו כחולמים
בימים אלו הוציא לאור ידידי היקר, הרב ד"ר יוחאי מקבילי עם הרב אביע"ד סנדרס כרך נוסף בסדרת "שירה חדשה" העוסקת במועדי מעגל השנה ובאירועי מעגל החיים. הספר "תשעה באב ואסונות לאומיים" שככותרת המשנה שלו, עוסק ב"ימי זיכרון לחורבן לטבח ולשואה ומבוא לצמיחה מהם", מבקש לגשת אל קו ימי הבכי והתקווה הלאומיים בעיקר דרך משנת הרמב"ם הארץ ישראלית ובהשראתו.
דרך העיסוק בנושאים אלה מתבררות סוגיות יסוד רבות באמונה היהודית. ביניהן: תפיסת הסבל במקרא, אגדות החורבן ומשמעותן לימינו וכן ההיסטוריה - מחד גיסא רוויית הסבל והייסורים ומאידך גיסא ספוגת השראה של דבקות בזהות ומסירות הנפש - של עם ישראל לדורותיו עד לשואת דורנו, ואף טבח שמחת תורה והמלחמה הגדולה שפרצה בעקבותיו.
בין שלל הנושאים שבהם מטפל הספר בצורה יסודית, מעמיקה ובהירה, אבקש לשים דגש על מטרתו של הספר בניסיון הייחודי להעצים את נושא שאיפת החירות והתקומה הרוחנית־לאומית, המשמש ציר מרכזי בהיסטוריה של עם ישראל. שאיפה שעלינו להנכיח גם בתוך האבל על חורבן תשעה באב: לא רק צער ואבלות, אלא גם השראה ותקווה.
ההשראה והתקווה מהניסיונות הנחושים וההירואיים לאורך הדורות, להגיע לחירות רוחנית ולאומית, לעיתים נגד כל הסיכויים, גם אם כשלו לשעתם, היא שמצמיחה בנו את התקווה שעוד נשוב לימי הזוהר והפאר שלנו. השילוב הזה בולט במיוחד גם במלחמה הנוכחית שיש בה אבלות וצער על השבר הנורא שבו נפתחה המלחמה, לצד פליאה והשתאות ממעשי הגבורה וההצלה הנשגבים באותן שעות, מאז ועד לרגעים אלה ממש. וכך נכתב לקראת סוף הספר ולאחר ציון הישגי מבצע "עם כלביא", על ההשגחה המופלאה שליוותה אותו:
"ראוי לראות את החיבור בין מאבקי העבר להישגי היום, באופן שניסה לבטא המשורר חיים חפר בשירו "היינו כחולמים", שנכתב לאחר כיבוש תשכ"ז (1967):
"בְּחֹדֶשׁ אִיָּר בִּשְׁנַת תַּשְׁכָּ"ז, הָיָה הַדָּבָר / וְיָבוֹאוּ הָרַמַטְכַּ"ל וּפָּמַלְיָתוֹ אֶל קֶבֶר דָּוִד עַל הָהָר / וַיַּעַמְדוּ לְפָנָיו בִּבְגָדִים מְעֻפְּרֵי עָפָר / וְיִמְחוּ מִמִּצְחָם אֶת נַחַל הַזֵּעָה הַנִּגָּר / וְיִנְשְׁמוּ עֲמֻקּוֹת וְיַצְדִּיעַ הָרַמַטְכָּ"ל וְיֹאמַר / אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, הַר הַבַּיִת שֻׁחְרַר.
וִתְקָם דְּמָמָה גְּדוֹלָה וַחֲזָקָה / דְּמָמָה הַשּׁוֹאֶגֶת יוֹתֵר מִן הַצְּעָקָה / דְּמָמָה אֱלוֹהִית, דְּמָמָה דַּקָּה / וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וְקוֹלוֹ נֶחְנָק: / דַּבֵּר, דַּבֵּר אֵלַי יִצְחָק".
ברגע זה בשיר, עובר המשורר לתיאור דברי הרמטכ"ל יצחק רבין, כביכול, בפני דוד המלך. קטע זה משקף, לדברי המחברים, את נקודת המבט העמוקה על המאבק היהודי הנחוש לאורך הדורות, לתחייה רוחנית ולאומית. מאבק שהוא גם נשמת אפו של האבל והבכי על החורבן.
עם קטן, בשורה גדולה
"וְיִקְרַב הָרַמַטְכָּ"ל אֶל הַמֶּלֶךְ וְיֹאמַר: / לֹא אֲנַחְנוּ לְבַדֵּנוּ שִׁחְרַרְנוּ אֶת הָהָר / לֹא אֲנַחְנוּ לְבַדֵּנוּ עָשִׂינוּ אֶת הַנֵּס / וְלֹא רַק בִּזְכוּתֵנוּ הַדֶּגֶל מִתְנוֹסֵס / וְאַף כִּי לוֹחֲמֵינוּ הִסְתַּעֲרוּ כַּאֲרָיוֹת / לֹא הֵם בִּלְבַד פָּרְצוּ אֶת שַׁעַר הָאֲרָיוֹת / לֹא הֵם בִּלְבַד לָחֲמוּ בְּרִמּוֹנִים וְסַכִּינִים / מִלְחֶמֶת בַּיִת־לְבַיִת וּקְרַב פָּנִים אֶל פָּנִים / וְלֹא רַק דָּמָם נִשְׁפַּךְ בְּסִמְטָאוֹת הָאֲבָנִים /
לֹא, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, כִּי אִתָּם צָעֲדָה / חֲטִיבָה שְׁלֵמָה שֶׁל לוֹחֲמֵי מְצָדָה / וְאַנְשֵׁי בַּר־כּוֹכְבָא הַגִּבּוֹרִים וְהָאַמִּיצִים / נִלְחֲמוּ לְצִדָּם בִּקְשָׁתוֹת וּבְחִצִּים / וּלְיַד אֵלֶּה שָׁמַעְנוּ הֵיטֵב אֶת הַצְּעָדִים / שֶׁל כָּל הַנִּרְצָחִים וְהַטְּבוּחִים וְהַשְּׁדוּדִים / שֶׁל כָּל אֵלֶּה שֶׁמֵּתוּ מִכֵּיוָן שֶׁהֵם יְהוּדִים / וּלְיָדָם צָעֲדוּ כְּהוֹלְכִים בַּסַּךְ / כָּל עוֹלֵי הַגַּרְדּוֹם וְלוֹחֲמֵי תָּשָׁ"ח / כָּל חַלְלֵי הַלֶּחִ"י וְהָאֵצֶ"ל וְהַפַּלְמָ"ח / "וְיִבָּנֶה בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ" / וְנִפְרֹץ אֶת הַחוֹמָה וְלֹא פָּסַקְנוּ מִלֶּכֶת / כִּי הַשִּׁיר הַזֶּה בְּלִבֵּנוּ כְּמוֹ אֵשׁ מְלַחֶכֶת..."
גם רגעי המשבר של חיינו כעם נושאים בחובם השראה ותקווה. ניצחון הדורות נישא על גבי גבורת דורות שלא חדלה לפעם בלב עמנו. כפי שמתארת הנבואה על דוד מלכנו בשעתו הקשה: "ויתחזק דוד בה' אלוהיו".
בפרק שכותרתו "עתיד: החזון והזהות היהודית", נכתב: "עם קטן אנחנו, ולו בשורה גדולה. ועלינו לממש את הגדלות המסורה לנו והראויה לנו: דבקות בדרישת האמת ובעשיית הטוב, כפי שייעד לנו ה' בתפקידנו. ראשית, כלפי עצמנו באחריותנו הבלעדית על קיומנו, זהותנו וכוחנו כשאנו מאוחדים; ושנית, כלפי האנושות כולה: לקרוא בשם ה' ולהביא בשורה לעולם... איננו עם ככל העמים וחזוננו אינו יכול להיות רק קיומה של מדינה רגילה. כך היא חלילה לא תצליח להתקיים".
הספר נחתם בהסבר מעמיק על פי דברי רמב"ם (מו"נ ב, מב), על מאבקו של יעקב במלאך, מאבק שבו למרות שנפגענו, ניצחנו, והוענק לנו השם ישראל: "בעל ההגדה היטיב לתאר זאת: 'שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם'. למרות כל התמודדות פוצעת, הם יתגברו והשמש תאיר להם את הדרך ותצמיח תרופה למכתם. אין מילים יפות יותר לתאר עוצמה זו, המסכמת את הספר כולו בסיסמה שהפכה לכמוסה של כוח נצחי: 'עם ישראל חי', ומחיים אלה צומחת קרן ישועה".
לראות את יד השם
ואם כבר הבאנו שיר ניצחון מ"מלחמת ששת הימים", הנה עוד מסמך מרתק מאותם ימים היסטוריים. בתאריך ה' באב, ערב שבת חזון התשכ"ז, ראיינה גאולה כהן לעיתון "מעריב" את ראש ישיבת "מרכז הרב", הרב צבי יהודה קוק (הריאיון פורסם בספר "במערכה הציבורית" עמ' נא-נה). היא שאלה אותו בין השאר את השאלה הזאת: "האם בתשעה באב החל בעוד ימים אחדים, תשמח או תתאבל"?
וכך השיב לה הרב צבי יהודה, לאחר שהתייחס לדין המופיע בשולחן ערוך לגבי קריעה על ראיית ירושלים בחורבנה (או"ח תקס"א, א-ב): "במקום שנאמר בגמרא (מועד קטן כו, א) 'ירושלים בחורבנה' מפורש עניין זה בפוסקים כך: 'אפילו אם יושבים שם יהודים זה נקרא חורבן - כי היהודים לא שולטים עליה'. מכאן אנו למדים שהעיקר הוא השלטון, הריבונות. אם היום אנחנו שולטים בירושלים - היא לא בחורבנה ואין דין קריעה".
בהמשך דבריו אמר הרב צבי יהודה שגם על ראיית מקום הכותל בחורבנו לא קרע קריעה: "אני גם כשראיתי את הכותל בחורבנו לא קרעתי קריעה, שכן נכון שאין לנו עוד בית מקדש, אבל העיכוב בבנייתו אינו עיכוב של הגלות, הלא עכשיו אנחנו בעלי הבית, ברוך השם. מה שמעכב אותנו היום מלבנות את בית המקדש אלו עיכובים אחרים, עיכובים הלכתיים ופוליטיים, אבל כל העיכובים האלה הם מצידנו, שלנו, לא מצד הגויים. אז על מה יש לנו לבכות? על זה שאנו עוד לא מוכשרים לזה? - נשתדל אפוא להיות מוכשרים לזה".
עם זאת, היחס ליום ט' באב, לדבריו נותר כשהיה, בגלל תקנת הנביאים שאין בידינו לשנות וכן: "מה גם שצום על חורבן בית המקדש הוא המשך שורש ההצטערות מאז, הוא נמשך אל העבר, החורבן שהיה - הלא היה, ומה שכאב אז כואב עד היום".
את הריאיון חותם הרב צבי יהודה בדברים נוקבים היפים גם לימים אלה: "צריך לראות את יד השם במעשי הגאולה שקרו לנו בימים אלו - ואותם מבין הדתיים שאינם רואים זאת מגלים קטנוניות. על חורבן בית המקדש שהיה, שממנו נמשכת עד היום קללת הגלות, נצום ונתאבל. אבל נדע להכיר אותה שעה גם את צד הגאולה, שאורה מתגלה ומרנין אותנו בימים אלה".