התשובה הקצרה היא שהייתי אמא צעירה בחופשת לידה, מביטה על חורבות גוש קטיף.
התשובה הארוכה היא שכשעמדתי שם וראיתי את ההרס והחורבן - היה זה בסיומו של מאבק ארוך וקשה שבסופו הכואב גם החלטתי שאכנס בכל כוחי לזירה הפוליטית.
כשראש הממשלה ויו"ר הליכוד אריאל שרון הכריז על ההתנתקות הייתי חברת המפלגה, חלק ממחנה "המורדים", במטה של עוזי לנדאו. פעלתי עם עוד צעירים מתוך התנועה נגד ההתנתקות. עבדנו קשה כדי לנצח במשאל המתפקדים ואכן ניצחנו. אבל שרון דרס את התוצאות ברגל גסה, ודהר לעבר החורבן.
הוא פיטר מהממשלה כל מי שהפריע לו, שרי הימין כמו ליברמן ובני אלון ז"ל מהקואליציה ושרים מהליכוד כמו עוזי לנדאו ממפלגתו שלו ושם פס על רצון חברי המפלגה. נתניהו, כץ והנגבי - שמובילים היום את המערכה בעזה אליה הגענו בגלל ההתנתקות - הצביעו בעד. הייתה לנתניהו אפשרות לעצור את המהלך הנורא הזה ולרכז סביבו מתנגדים אבל הוא תמך בו 4 פעמים.
לימים הוא יסביר זאת באוטוביוגרפיה שלו בכך שחשש שכמה רפורמות שעליהן שקד במשרד האוצר חלילה יתמסמסו. על כל פנים, שרון היה נחוש, והוא עשה הכל למען המטרות שלו.
חודשיים אחרי שילדתי את בני בכורי אורי ההתנתקות יצאה לדרך. אני, אמא צעירה ועייפה, ישבתי אז שבורת לב מול הטלוויזיה עד שלא יכולתי יותר: העברתי לאופיר את הטיפול באורי ליום אחד והסתננתי לגוש (חברים טובים מהצבא, מגולני הכניסו אותי). זה היה לקראת סוף הפינוי, הבתים היפים של הגוש כבר נחרבו והחממות המלבלבות נהרסו. נסענו לגני טל, גם לחוף הים, ותהיתי איך זה קרה?
הפנמתי אז שני לקחים מהגירוש:
1. מה שידעתי תמיד והתנגדתי לו בכל מאודי: לא מוסרים שטחים לטרור. מאיפה שניסוג, צומחים קני טרור. היום, כמעט כולם כבר מבינים את הסכנה שבהקמת מדינה פלסטינית, אז אני זוכרת שניסיתי להסביר לכל מי שהיה מוכן לשמוע שמדובר בטעות קשה שעוד נצטער עליה.
2. מנהיג נחוש בראש הליכוד, מסוגל לעשות הכל כדי לממש את רצונותיו, גם אם זה נגד האידיאולוגיה של התנועה ושל בוחריו. אז כהיום.