מעשה היה לאחרונה [אמיתי, בשינוי כמה פרטים למניעת זיהוי] באחת מקהילותינו שאחרי תפילת שבת בבוקר נערך באולם שליד בית הכנסת קידוש לרגל שמחה משפחתית של אחד המתפללים, כמקובל.
במהלך הקידוש נאמרו דברי תורה, ואחד הרבנים סיפר מעשה ברבי זושא ואחיו רבי אלימלך, והדגיש כמה פעמים עד כמה תמיד צריכים להיות בשמחה. אחד מחברי הקהילה, חבר חדש יחסית - רק לאחרונה עבר לגור ביישוב, הגיע רק בסוף דברי אותו רב, וכשהרב סיים את דבריו הוא התחיל לשיר בקול, מעניין לעניין באותו עניין, את הניגון הידוע 'מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד', ורבים מהקהל הצטרפו אליו.
לפתע קם אחד התושבים, הצביע עליו, וצעק עליו לפני כולם: 'מה הבלגן הזה? באת לעשות כאן מהומות? תסתלק מכאן, תוך דקה אני לא רוצה לראות אותך באיזור'! השתרר שקט. כמה אנשים חייכו, אחרים גיחכו.
הבחור היה בהלם. מה כבר עשה? אסור לשיר בקהילה הזו? אז למה אחרים הצטרפו אליו לשירה? ואם כן - למה לגעור בו לפני כולם ולא להעיר לו על כך בשקט בצד? ולמה אף אחד לא היסה את הצועק, והיו אף שחייכו ונהנו? מה קורה בקהילה הזו? הוא קם ממקומו, ובלי להסתיר את תדהמתו הוא יצא מהאולם. פגוע עד עומק נשמתו.
כשהגיע הביתה הוא סיפר לאשתו מה אירע בבית הכנסת, וגם היא הייתה המומה: "זה מכוער אפילו יותר ממעשה קמצא ובר קמצא" אמרה בכעס, "שם לפחות הייתה להם סיבה"! הם דנו ברצינות באפשרות לעזוב את היישוב שרק לאחרונה הגיעו אליו. אי אפשר לחיות בחברה עם נורמות כה מגונות. השבת הפכה לדיכאון. תפילת מנחה הוא התפלל ביחידות בביתו, ובמוצ"ש התפלל ערבית במניין הרחוב השכונתי, כשהוא עומד במרחק ניכר משאר המתפללים.
אחרי ההבדלה הוא החליט שהוא חייב להבין מה קרה. הוא התקשר לאחד מחברי היישוב שעמו כבר התיידד, ואחרי כמה מילות נימוסים הוא שאל אותו אם ראה את האירוע הבוקר במהלך הקידוש אחרי התפילה. הידיד ענה בחיוב, ואמר שזו הייתה ההצגה הכי טובה בעיר, וכל היישוב נהנה ממנה. "מה, מלבינים פנים של שכן חדש לפני כולם, וכולם נהנים מההצגה? זו הרמה של היישוב הזה?" שאל הבחור בכעס ובכאב.
בצד השני של הקו השתררה שתיקה של רגע, ואחריה הידיד השיב: "הלבנת פנים? על מה אתה מדבר?" - "מה זאת אומרת, צועקים עליי לפני כולם ומגרשים אותי מהקידוש הקהילתי, והכל עובר בשקט"? - "צועקים עליך? מגרשים אותך? אף אחד לא צעק עליך"! - "אתה צוחק עליי? לא ראית מה היה?" הידיד השיב בשאלה: "לא שמעת את הדרשה של הרב?" - "לא, הגעתי רק לקראת סוף דבריו". - "עכשיו אני מבין" אמר הידיד.
מה התברר? כאמור בתוך דבריו הרב סיפר מעשה ברבי זושא ואחיו רבי אלימלך. וכך היה המעשה: באחד מימי נדודיהם נתפסו האחים על ידי שוטר כפרי שחשד בהם בגניבה. השוטר השליך אותם לכלא המקומי, עד שיוחלט מה לעשות עמהם. בתא הכלא כבר שהו כמה פושעים וגנבים גויים, חלקם שיכורים. הצדיקים לא נבהלו, הרי גם בכלא אפשר להידבק בה' וללמוד את תורתו. אלא שבכלא שררה צחנה עזה. במרכז החדר עמד דלי מלוכלך ומדיף ריח רע, ואי אפשר היה לא ללמוד תורה ולא לעמוד ולהתפלל.
רבי אלימלך פרץ בבכי. "מדוע אתה בוכה אחי היקר?" פנה רבי זושא לאחיו. "איך לא אבכה?" שאל רבי אלימלך, "כל כך רוצה אני לעמוד בתפילה לפני ה' ואינני יכול בגלל הדלי המלוכלך הזה, איך לא אבכה כשלא נותנים לי להתחבר ולהתקשר אל ה'"? - "אל תבכה, אחי" ניחם רבי זושא את רבי אלימלך, "הרי ה' שציווה עלינו ללמוד תורה ולהתפלל, הוא גם ציווה עלינו שלא ללמוד ולהתפלל ליד ריח רע. אם כן, בכך שאנו לא מתפללים ליד הדלי הזה ולא לומדים תורה בתא הכלא הזה אנחנו גם מקיימים את מצוותו ומתקשרים אליו. אז מה זה משנה, אחי רבי אלימלך, אם מקיימים את רצון ה' להתפלל, או מקיימים את רצון ה' שלא להתפלל במקום כזה? העיקר הוא שאנו מקיימים את רצון ה', ואם אנו מקיימים את רצון ה' הרי עלינו להיות בשמחה".
רבי זושא קם ומשך את אחיו ויחד הם פרצו בריקוד סוער. הגויים שרבצו בחדר איש איש בפינתו ראו את היהודים הרוקדים והתלהבו גם הם, הקיפו אותם ופרצו במחיאות כפיים וקריאות "הורה" סוערות. שומר הכלא ששמע את המצהלות מיהר להיכנס פנימה וקרא בקול רועם: "מה קורה פה? מה החגיגה הזו בבית הכלא? מי התחיל את הבלגן הזה?" הצדיקים אפילו לא הבחינו בכניסתו, אך הגויים המבוהלים השתתקו מיד והצביעו על היהודים, כאומרים: "הם אשמים בכל". השומר פנה אליהם בכעס ואמר להם "אין לכם מה לעשות אז באתם לעשות כאן מהומות? תסתלקו מכאן, תוך דקה אני לא רוצה לראות אתכם באיזור!" מיד יצאו שני הצדיקים מהכלא והלכו לדרכם בשמחה, כשהם מודים לה' על חסדו.
עד כאן סיפור המעשה, ואחריו שיבח הרב את המצווה הגדולה להיות בשמחה וסיים את דבריו. החבר החדש הגיע רק בסוף הדברים, והתחיל לשיר בקול 'מצוה גדולה להיות בשמחה' וכו', ואז בחיוך, בדרך בדיחות, פנה אליו אחד החברים, הצביע עליו, וכמו שומר הכלא בסיפור צעק עליו: 'מה הבלגן הזה? באת לעשות כאן מהומות? תסתלק מכאן, תוך דקה אני לא רוצה לראות אותך באיזור'! כאשר החבר ההמום קם בתדהמה ועלבון ועזב את האולם חשבו כולם שגם זה חלק מההצגה, אף אחד לא חשב שהוא הבין את הדברים אחרת, ושהוא באמת נעלב עד עומקי נשמתו...
מעשה שאירע. מוסר השכל: אין גבול ללימוד הזכות שיש ללמד במצבים דומים. אפילו כאשר העלבון גלוי לעיניים - אולי בכל זאת מסתתרת מאחוריו אי הבנה, או בדיחה לא מוצלחת, או הקשר מסוים שאין אחריו שום כוונה רעה. לך תדע...