התקשורת הישראלית מתנהלת כיום על מגרש שבו היא מוכנה להבקיע גול עצמי, ולו רק בשל הערצת יתר ליריב שממול.
לא פעם כתבתי בטורי דעה קודמים, שאנו צריכים להודות לאל שלא הייתה תקשורת ישראלית כזו בימי הקמת המדינה.
בשבועות האחרונים, אנו עדים לאנשי תקשורת שמנסים לעצב תודעה כוזבת, כאילו "התקררו" מאז ה-7 באוקטובר. בטור זה, אבקש להציג מספר דוגמאות בולטות לאנשי תקשורת שבחרו להתבטא נגד העם שמתוכו צמחו, ולמען האויב המר והאכזר.
נסיכת הקרח וקמפיין הרעב בעזה
אם כבר מדברים על "להתקרר", נתחיל עם יונית לוי, הידועה בכינויה "נסיכת הקרח". לוי עברה מתפקיד קריינית חדשות לפרשנית בערוץ 12, ושם "התגייסה" באופן מלא לקמפיין הפייק של הרעבה בעזה. לאחר כתבה שהוצגה באופן מגמתי וטענה לרעב בעזה, היא אמרה: "ואולי הגיע הזמן להבין שלא מדובר בכישלון הסברתי אלא בכישלון מוסרי, ולהתחיל משם". נראה שלוי בחרה להצטרף למקהלה המאשימה את ישראל בכישלון מוסרי, במקום לבחון את העובדות לעומק.
שלומי אלדר: חברי עזה והמצפן המוסרי
נמשיך לשלומי אלדר, עיתונאי שיש לו, לדבריו, חברים בעזה המתארים לו את קשיי המצב ברצועה (או-הו, כמה מרגש). ביום חמישי האחרון, אלדר שיתף בחשבון ה-X שלו מוסף מ"עיתון (דיבת) הארץ", שעסק בפתרונות לטובת העם העזתי, וכתב: "אורי מרק עורך מוסף הארץ הוא עורך שיש לו מצפן מוסרי נדיר בתקופה שרוב התקשורת הישראלית מועלת בתפקידה. זה עוד שער עם אמירה חדה ברורה בסדרת שערים של מוסף הארץ". אותם "פתרונות" שהוצעו במוסף כללו, בין היתר: "לבטל את האיסור על ישראלים לתרום מזון לעזה", "לאפשר לארגונים ההומניטריים חופש תנועה מלא", ו"החזרת מדיניות חלוקת המזון ע"י האו"ם".
חשוב להזכיר בהקשר זה את החטוף יונתן סמרנו הי"ד, שגופתו הוחזרה לפני כחודשיים. סמרנו נחטף מהמסיבה ברעים ו"הועמס" על ג'יפ השייך לאונר"א, זרוע של האו"ם ונחטף לעזה. האם לאור מקרה זה, יש עדיין מי שחושב שאונר"א היא גוף ניטרלי שיש לאפשר לו חופש תנועה מלא? טענתו של אלדר כי רוב התקשורת הישראלית "מועלת בתפקידה" היא אירונית למדי, בהתחשב בכך שהוא עצמו משמש שופר לתעמולה אנטי-ישראלית.
יוסף ישראל: אהבה ל"ניו יורק טיימס" או לדיסאינפורמציה?
אם אלדר מדבר על "תקשורת ישראלית מועלת בתפקידה", הבה נבחן את כתב ערוץ 13, יוסף ישראל. כאשר ה"ניו יורק טיימס" פרסם כתבה שקרית ורחבה על הרעבה לכאורה בעזה, כתבה שגרמה נזק תדמיתי בינלאומי לישראל, אותו יוסף ישראל כתב בתחילת החודש: "לפני כמה חודשים הייתה לי שיחה עם עיתונאי שכותב בני"ט על מחלקת בדיקת העובדות שלהם.
מה אני אגיד לכם, אפשר רק לקנא בסטנדרטים. הסיכוי להכניס שם סיפור שלא בדוק וממוסמך מכל הכיוונים, כולל נ.צ מדויקים ועדויות מכלי ראשון - לא קיים. אז כשמתפרסם מאמר מפי 110 גורמים ישראלים, אמריקניים וערביים, פרוטוקולים ומסמכים, על האופן שבו נתניהו בחר להאריך את המלחמה על חשבון החטופים ועל חשבוננו לטובת שרידות ממשלתו - אני מאמין לכל פסיק ותו".
והנה הקאץ': השבוע, כשה"ניו יורק טיימס" פרסם התנצלות על אותה כתבה, התברר שאותו ילד שצולם בה סבל מבעיות גנטיות ולא מרעב. ההתנצלות פורסמה באופן מצומצם, כמעין יציאת ידי חובה. מה כתב יוסף ישראל, ש"מאמין לכל פסיק ותו", לאחר שהתברר שקמפיין ההרעבה הוא פייק, שככל הנראה מגיע מקטאר (קטאר-פייק, באמת?) הוא כתב: "החגיגות היום בישראל על הטעות המביכה של הניו יורק טיימס צפויות להיות פרופורציונליות בערך כמו קבוצת כדורגל שחוטפת עשירייה ואז מצליחה להבקיע גול".
הגיע הזמן לכרטיס אדום?
זו הייתה רק טעימה קטנה מ"גולים עצמיים" רבים שהתקשורת הישראלית מכניסה לשערנו, וגורמת לנו נזק רב. אולי הגיע הזמן להוציא "כרטיס אדום" לאותם "שחקני תקשורת", כדי שנוכל סוף סוף לנצח ניצחון אמיתי? ימים יגידו.