מי לא רוצה לנצח בעזה? זה לב השיח. כל היתר - תירוצים וניסיונות להסחת הדעת. הוויכוח האמיתי איננו על פרטים טכניים, אלא על זהות: בין חזון של מדינה יהודית ודמוקרטית חזקה, מקרינה ובטוחה, לבין שרידי תפיסת אוסלו, שמאמינים בפחות יהדות ויותר פוסט-מודרנה.
אותם קולות שמובילים אותנו לעבר מדינת כל אזרחיה - הם בדיוק אלה שצידדו בבריחה מגוש קטיף ובחזון שתי המדינות - וכעת תומכים בעצירת המלחמה.
הקשר אינו מקרי.
מי שהזהיר אז מאוסלו וצדק, מי שהתריע מההתנתקות וניבא במדויק את תוצאותיה, הוא זה שקורא היום להשלמת המשימה בעזה: ניצחון צבאי מובהק, הכרעה שלטונית - ויצירת מציאות ביטחונית חדשה, הכוללת גם הגירה של אוכלוסיית עזה למדינות אחרות, כדי להבטיח שקט וביטחון לתושבי הדרום ולישראל כולה.
ולפני שתגיע ההערה המתבקשת - "אבל החטופים" - כדאי שנדבר בכנות: אין עסקה כזו על השולחן. זו אשליה שמוזנת בעיקר מתוך השיח הציבורי הישראלי.
הצעה אמיתית לשחרור כל החטופים לא קיימת - לא מצד חמאס, לא מצד התיווך הבינלאומי.
גם אם ישראל תיענה לכל הדרישות הבלתי נתפסות:
תעצור את הלחימה,
תיסוג לקווי ה-6 באוקטובר,
תאפשר פתיחה מחודשת של מסדרון פילדלפי להעברת אלפי טונות של נשק,
תתחייב להשארת חמאס בשלטון ומתן סיוע ושיקום ללא הגבלות -
גם אז לא ישובו כל החטופים.
חמאס תמיד ישאיר "קלפי ביטחונות" בידיו, וגם אין ביטחון שהוא מסוגל להחזיר את כולם.
לכן, אל תאמינו לאותם גורמים ששיווקו את אוסלו כהבטחה ואת ההתנתקות כהצלחה. תקשיבו למי שצדק לאורך כל הדרך - מי שמבין שגם הפעם, רק הכרעה צבאית ברורה, חיסול שלטון חמאס והגירה - הם המפתח ליציבות, לשחרור החטופים ולביטחון.
אם רק היינו פועלים כך כבר לפני שנה - כל זה היה מאחורינו.