ד"ר חנה קטן התארחה באולפן ערוץ 7 ושוחחה עם צורית ירחי, תושבת נצרים לשעבר וכיום מבני נצרים, לרגל ציון עשרים שנה לגירוש מגוש קטיף. השיחה עסקה בחיים תחת איום מתמיד, ברוח ההתיישבותית, ובתקווה לעתיד.
צורית מספרת כי היא ובעלה, שניהם ילידי רמת הגולן, קיבלו פנייה להצטרף לקיבוץ נצרים כחלק מתוכנית של הקיבוץ הדתי. "אמרנו, בשביל ארץ ישראל אנחנו מוכנים להיות גם קיבוצניקים", אמרה.
לאחר פרישת הקיבוץ הדתי, הוקם בנצרים יישוב קהילתי בתמיכת משרדי הממשלה. "צחקנו שבאמת כל משרדי הממשלה היו שותפים", היא אומרת. "הרגשנו שאנחנו שליחים של מדינת ישראל".
עם השנים הלכה וגברה המציאות הביטחונית המורכבת. "כל המצאה של מיגון והנסיעה בשיירות הייתה בגלל התקפות בלתי פוסקות", תיארה ירחי, "היישוב שכן בין עזה למחנות הפליטים והיה מותקף ללא הרף". לדבריה, מפקדים בכירים הדגישו את חשיבותו האסטרטגית של המקום.
הקשר עם החיילים היה עמוק ומיוחד. ירחי סיפרה כי נשות היישוב נהגו לכבס את בגדיהם, לארח אותם בשבתות ולתמוך בהם ככל האפשר. באחד המקרים הקשים, ביגוד של חיילת שנהרגה בפיגוע נמצא בבית משפחה מקומית - "זה היה כל כך כואב", אמרה.
הכוח של התושבים נבע, לדבריה, מתוך אמונה יומיומית. "השפה הייתה שפה משימתית. כל אחד שאל, מה השליחות שלי היום?", סיפרה. "אם צריך לשתול חממה - שותלים. אם צריך לעבור דירה בלילה - עוברים. אנשים לא שאלו אם זה נוח, רק אם זה נכון".
גם אחרי הגירוש, רוח נצרים המשיכה לפעום. המשפחות הקימו את היישוב בני נצרים, שבדרום חבל אשכול, מתוך תחושת שליחות מתמשכת. "עשינו הכול כדי שהילדים שלנו לא ישכחו את נצרים", אמרה ירחי. "בכל חופה, בכל הבדלה - חול מנצרים עומד על השולחן".
לדבריה, המתקפה הרצחנית של חמאס בשבעה באוקטובר הגשימה את כל האזהרות, שהשמיעו המתיישבים לפני העקירה. "הזהרנו מהפקעת עזה", אמרה. "לא מדובר רק בבית הפרטי שלי - אלא על מקומה של מדינת ישראל בארץ ישראל".
"הרוח של נצרים לא נעלמה - היא התפשטה", סיכמה ירחי. "עם ישראל מוכן היום יותר, בשל יותר, אולי גם בזכות הזרעים שנזרעו אז".