'אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב'....ככל אשר ציה ה' אליהם'. משה רעיא מהמנא נצטווה על ידי הקב"ה להוכיח את ישראל.
אומרים חז"ל שאכן דברי משה אלו הן דברי תוכחה, וראוי לנו להתבונן הן בדרכו בדברי התוכחה, הן בעיתוי והן במטרה של משה רבנו בדברי תוכחה אלו.
אך טרם התבוננות זו, נכון להתרענן במצוות תוכחה. התורה מצווה 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ', אך אומר רבי אלעזר בן עזריה, תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. להוכיח כראוי, בלא הלבנת פנים. ורבי טרפון אומר, תמיהני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, שהרי אם אחד העיר לחברו 'טול קיסם מבין עיניך', [חזור בך מחטא שנמצא אצלך], מיד עונה חברו: 'טול אתה קורה מבין עיניך!', [שהרי אתה חוטא גדול ממני]... על אחת כמה וכמה בדורנו אנו.
לא בכדי, הפסוק בו מצווה אדם להוכיח את חברו, פותח בציווי מקדים 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ' , רק אחר כך, 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ', היינו על המוכיח להיזהר שדברי תוכחתו אינם נובעים מרגשי שנאה, אלא מתוך אהבת הריע, כך 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא', כהמשך הפסוק. בנוסף עליו להיזהר מלביישו. כל זאת ועוד נאמר בגמרא בערכין . בעקבות כך הרמב"ם בהלכות דעות פרק ו', הלכה ז', כשמפרט את דיני התוכחה, מציין שהמוכיח צריך להוכיח את חברו בלשון רכה ונעימה, תוך ניסיון לשכנעו שהמעשה שעשה אינו תקין, ולא לגרום לו לבושה.
במסכת יבמות : אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. מאידך חשובה התוכחה בפרט בהקשר לימי בין המצרים בהם אנו נמצאים, שהרי אומרת הגמרא במסכת שבת לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא הוכיחו זה את זה. כי כדברי המדרש בבראשית רבה [נד,ג] כל אהבה שאין עמה תוכחה, אינה אהבה. וכידוע בית מקדש שני, הגם שעסקו בתורה, חרב, בגלל שנאת חינם, לא רק שנאת חינם אלא גם ובעיקר בגלל מה שזו גרמה, וד"ל.[כאמור ספרו של פלביוס, קדמוניות היהודים].
ועתה לדרכו של משה בתוכחה עצמה. אומר רש"י, הואיל ומשה מדבר דברי תוכחות, מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, אבל לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודם של ישראל. הוסיף הרב משה דב וולנר זצ"ל, שכיהן כאב"ד באשקלון וכרבה, שמשה רבנו אומר לקב"ה, 'אלה הדברים' שקרו לעם ישראל, לא באשמתם קרו, אלא שאני לא הייתי להם כרב הדומה למלאך ה' צבאות ולכן לא נכנסו דבריי לליבם לטהרם ולקדשם. שנית, מה כבר אפשר לדרוש מעם, אחרי מאתיים ועשר שנות גלות במצרים וארבעים שנות מדבר? מי כעמך, גוי אחד קדוש בארץ...
יתר על כן, משה טרח לדבר אל כל ישראל, ולא לקבוצה זו או אחרת, כדי שלא יקרה שמי שלא נוכח, יאמר, 'אתם הייתם שומעים מבן עמרם, ולא השיבותם דבר... אילו היינו שם היינו משיבים אותו', לפיכך כנסם כולם. בנוסף, מדגישה לנו התורה, שהעיתוי של התוכחה, הינו, ...'בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם'. מדובר בסוף ארבעים שנות המדבר, ערב הכניסה לארץ-ישראל. כזכור, נאמר למשה שאחר מלחמתו במדין יאסף הוא אל עמיו. יודע הוא שזו השנה האחרונה לחייו, לשליחותו, ולא עוד אלא שאנו כבר בר"ח שבט, כחודש בלבד לפני מותו החל בז' באדר. משה המתין אפוא עם התוכחה, כי דברי תוכחה כאמור בגמרא ביבמות, טוב לומר דבר הנשמע, ודבר נשמע ביותר כשנאמרים הדברים ערב הסתלקותו לבית עולמו. זאת למד משה מיעקב-אבינו שברך והוכיח את בניו רק באחרית ימיו.
אחרי שראינו: את הדרך, הזהירות של מנהיגם של ישראל, מפני כבודם של ישראל, את כינוסם המכוון של כל ישראל, ואת העיתוי, ערב מותו, ראוי להתבונן בדגשים ובמטרה שבדברי התוכחה. תחילה, אמר להם משה מהם גבולות ארץ-ישראל אשר הם עומדים להיכנס אליה כהבטחת ה' לאבות. שנית, החובה והמצווה לרשת את הארץ - 'רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ, בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם'. משה מזהירם.
אם אתם רואים את הארץ רק בעיני בשר ודם, לא תתגלה בפניכם עטרת תפארת נחלת אבותיכם. בדרך זו תראו רק 'נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ', ואתם עוד עלולים לבוא ולהתלונן, איזה ארץ נתן לנו משה ועוד עזב אותנו לאנחות, להילחם בשבעה עמים, בשבע חזיתות... אבל אם תראו ותאזינו לקריאה הקדושה 'בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם', או אז תתגלה בפניכם כארצות החיים בקדושה, וכארץ המבורכת בזבת חלב ודבש . אגב, אומר רש"י על ראשית הפסוק, 'בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ' - אילו לא שלחתם מרגלים, יכולתם לרשת את הארץ אף ללא כלי זיין.
משסיים להודיעם על המצווה לרשת את הארץ, פונה משה לצורך הויטלי בהקמת מערכת משפט ראויה. הכנה להקמת הסנהדרין בהר הבית בירושלים, והקמת בתי-דין בערי ישראל. מערכת משפט ראויה המותנית בבחירת אנשים ראויים, המקפידים על הציווי אותו ציוום משה - 'וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם'... הוו מתונים בדין...הוו משועבדים לציבור! 'שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק'. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט'... לא יאמר ממנה הדיינים, ועדת המינויים, 'איש פלוני נאה או גיבור [או שהוא מהחונטה...] אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין בעיר, למרות שאינו בקי בדינים, ונמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב'[רש"י]. 'כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקים הוּא'.
לאחר מכן מזכיר משה לעם את הקורות אותו במשך אותן ארבעים שנה. ארבעים שנה של הליכה במדבר כשהמשכן ומחנה כהונה במרכז, עוטפו מחנה לוייה ועוטפו מחנה-ישראל. הכנה למציאות עם ישראל בארץ ישראל סביב ירושלים, המקדש ולישכת הגזית. ליבה המצריכה לימוד. משה מסיים את הפרשה באומרו: 'לֹא תִּירָאוּם כִּי ה' אֱלֹקיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם'.מטרת משה בתוכחתו הינה אחת - קרובם של ישראל לאביהם שבשמים, מתוך קיום התורה ומשפטה בארץ ישראל.
זוהי גם מטרת האבלות בתשעת הימים בהם אנו מצויים. בפרט ניכר הדבר השנה כשיש שתי שבתות בתשעת הימים. שבתות בהן ההלכה שונה מהלכות האבלות של מסכת מועד, שהרי בשבת של אבלות על בן או בת משפחה, אין אבלות נוהגת בפרהסיה, אבל בצנעה נוהגת גם נוהגת. לעומת זאת בשתי שבתות אלה, יכול שיאכל בה כסעודת שלמה המלך. כי כשם שהשבת מקרבת ישראל לאביהם שבשמים, כך גם תחושת חורבן הבית על ידי האבלות על חסרונו, מקרבת את ישראל לאביהם שבשמים ולבניין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו.
קשר אמיץ זה הקיים בין ירושת הארץ, כיבושה וקיומה של מערכת משפט ראויה היודעת ומכירה 'כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקים הוּא' בהר הבית בירושלים, נפגע קשות לפני עשרים שנה בחורבן גוש קטיף. ארבעים שנה לימדנו משה מהו המבנה המולקולרי של עמנו כשהגרעין הינו בית-המקדש ומערכת המשפט בלשכת הגזית, ושבטי י-ה עוטפים את ירושלים, ובין העוטפים גוש-קטיף, לפנים הימנו, המכונים תושבי העוטף, כשהכוונה צריכה להיות אף להם 'תושבי עוטף ירושלים' במעגל פנימי יותר.
אויבינו הבינו זאת היטב ולא בכדי בכל בית בעזה נמצאה 'קופת צדקה' הבנויה כדגם הר הבית ומסגד אל אקצה, כשמטרת הכסף הינו רכישת נשק ותחמושת בידי ה'כוספים', הרוצחים, להגיע להר הבית בירושלים. להגיע למסגדם, הגם שזה נבנה לפני 1,325 שנה בלבד, ובית מקדש שלמה נבנה לפני 2,858 שנה, למעלה מאלף וחמש מאות שנה קודם לכן. חורבן גוש קטיף נבע ממערכת משפט קלוקלת של 'משפטים בל ידעום' שטרם מכירה בכך כי המשפט לאלוקים. מערכת משפט ששמה לה כמטרה שינויי אג'נדה של מובילי ציבור שאין היא חפצת ביקרם.
מערכת שגרמה להעמקת חקירות, בחינת 'לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל', שהביאו לשינוי דעת ואג'נדות של אוהבי הארץ ומיישביה, עד כדי בגידה בארץ ובגידה במתיישבים שנשלחו על ידיהם. בכך גרמה היא יחד עם שופרות המשמיעים יום יום קול ענות חלושה במחנה ישראל, להתעלמות והסטת מנהיגי המדינה, מהמשימה הנשגבה של עם-ישראל השב לארצו אחר אלפיים שנה, ליישב את הארץ לאורכה ולרוחבה ולהעמיד מערכת משפט ראויה כהכנה לסנהדרין שתשוב ללשכת הגזית. כך הועמקה הנסיגה מחבלי ארץ אהובים על ידי מערכת שטרם הכירה מהו תפקידה כדברי משה בתוכחתו, ולוואי והייתה נשמעת גם כיום.
ביום כיפור, לשון של זהורית הייתה משנה את צבעה מאדום ללבן ובכך הראתה לעם על כפרתם.. כפרתם זו, העידה על התקרבותם לה'. אך יש כפי שמספרת הגמרא בראש-השנה תניא: ארבעים שנה קודם שנחרב הבית לא היה לשון של זהורית מלבין, אלא מאדים. מצבו הרוחני של העם השתקף בזהורית שנותרה אדומה. לפני עשרים שנה, ערב הגרוש מגוש קטיף, הסרט הכתום שימש כזהורית אזהרה, נורית אזהרה והתרעה, מפני האסונות הצפויים בשל העקירה, אך הזהורית הכתומה לא הפכה ללבנה, אלא בצר לכולנו, הפכה לצהובה, ח"י שנים אחרי העקירה ובמחיר יקר מנשוא.
אך סמלי הדבר שהסרט הכתום הפך לצהוב. במשך תקופה ארוכה קודם הגרוש עמדו בצומת כיסופים מפגינים כנגד מתיישבי גוש קטיף, כשהם 'צהובים זה לזה'. אחזו הם שלטים בידיהם - 'אחים תחזרו הביתה', 'הפרובוקציה שלכם עולה לנו ביוקר', 'די לגוש - די לכיבוש', 'הכיבוש הורג אותנו', שובו בנים לגבולנו'. אלה גם אלה כאמור הפכו צהובים זה לזה, וניסיונות ההסברה העלו חרס. עד בוא יום הגרוש הנורא 'וַיִּקְרָא, אֲ-דֹנָי ה' צְבָאוֹת--בַּיּוֹם הַהוּא: לִבְכִי, וּלְמִסְפֵּד, וּלְקָרְחָה, וְלַחֲגֹר שָׂק' לכל תושבי גוש קטיף ולרבים בעם. אך מנגד מחזיקי השלטים ואחרים צהלו, 'וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר, וְשָׁתוֹת יָיִן; אָכוֹל וְשָׁתוֹ, כִּי מָחָר נָמוּת',[ישעיהו כב,יג], הרי מבוצרים אנו בחומה. שאננות שחגגה מאחורי החומה.
אך החל משמחת תורה תשפ"ד, משנפרצה החומה ביום קרות האסון הנורא, כולם כאחד הפכו ללוחמים כתף אל כתף. משל למה הדבר דומה לשני כלבים שהיו בעדר והיו צהובים זה בזה. בא זאב ליטול טלה מן העדר, והיה אחד מהם מתגרה כנגדו. אמר חברו: אם איני הולך ומסייעו עכשיו הורגו ואחר-כך עוקף עלי והורגני. עשו שלום זה עם זה ונלחמו עם הזאב, ויכלו לו. לוחמינו האמיצים נלחמים כתף אל כתף, ולצערנו הנושאים בנטל משלמים מחיר כבד, למרות שלו שמעו להוריהם, הכתום היה הופך ללבן ולא לצהוב. זהו המשל, אך אנו ב"ה בבני אדם, ובישראל עסקינן, וכל ישראל ערבים זה לזה, ומתוך כך התגלתה באחת הערבות ההדדית.
נישא תפילה שנשוב לכל חבלי ארץ ישראל ושתושבי ה'עוטפים' כולם יוכלו כרצונם לראות מיישוביהם את הים ואף לשכשך רגליהם בגליו. הכיסופים יהיו מתוך ארץ ישראל השלמה, עוטפי ירושלים, עוטפי בית המקדש ולשכת הגזית. משופרות ענות החלושה, ישמעו קולות גבורה, ככתוב בתנא דבי אליהו זוטא [כב]: בשופר עתיד הקב"ה לתקוע בשעה שמגלה את המשיח, שנאמר 'וה' אלקים בשופר יתקע' [זכריה ט, יד], ובשופר עתיד הקב"ה לתקוע בשעה שמכנס גליות ישראל למקומם, שנאמר 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול' [ישעיה כז, יג].
ובעז"ה, כשם שבית המקדש יבנה, מאבנים עם לב אדם, כן לב האבן יוסר מכל אדם באשר הוא אדם, ומעז המלחמה יצא מתוק הן לעם, הן לארץ והן למערכות הצדק והמשפט, כרצון משה-רבנו בתוכחתו. כי אומה זו, אין היא אומה, אלא בתורתה ובאמונתה, כדברי רבי סעדיה גאון.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל