באולפן ערוץ 7 מתארחת נעמה גולדשטיין המספרת על פציעתו של בעלה, שלומי, שנפצע לפני כשנה וחצי ברצועת עזה, לשם הגיע כרופא שיניים למשימת זיהוי חללים.
ביום השבעה באוקטובר היה שלומי בתפקיד רופא שיניים בחטמ"ר בנימין. למחרת פרוץ המלחמה הועבר שלומי למחנה שורה למשימת זיהוי חללים. לקראת חנוכה הגיע מידע על מקום מסוים ברצועה בו על פי ההערכות ישנן גופות חטופים בקבר אחים. שלומי נשלח יחד עם רופאי שיניים אחרים לזיהוי בשטח של החללים.
לקראת סיום הפעילות שוגר לעבר הקבוצה פצצת מרגמה על ידי רחפן. שלומי נפצע. היה זה בוקר שבת כאשר הטלפון צלצל בבית משפחת גולדשטיין אבל נעמה, שהייתה בטוחה שלא יקרה דבר ושאין סכנה בפעילותו של שלומי, כך הוא הרי אמר, לא ענתה לטלפון. כשהטלפון צלצל בפעם השלישית ענתה. שלומי אמר שהוא נפצע, אבל פציעה קלה. אין צורך להגיע אליו ועד מוצאי שבת אולי הוא כבר ישתחרר. נעמה מקבלת את דבריו.
אלא שבשעה שלוש מגיעה שוב שיחת טלפון ושלומי מספר שהוא עומד להיכנס לניתוח, אבל המשפחה יכולה להגיע רק במוצאי שבת, עד אז הוא ייצא מהניתוח והכול בסדר.
במוצאי שבת נעמה מגיעה לתל השומר, שם היא מבינה שמצבו חמור הרבה יותר מכפי ששלומי תיאר זאת. הוא היה אז כבר אחרי שלושה ניתוחים והתברר שהרגליים והבטן נפגעו. הרופאים לא ידעו לומר כמה זמן יארך הטיפול בו.
שלומי נשאר בבית החולים כשלושה חודשים מאתגרים וקשים בהם נעמה ממשיכה לנהל את הבית ולתווך לילדים את המציאות החדשה שבה המשפחה צריכה לתפקד. המציאות המורכבת החזירה את נעמה לגיל 14 , אז נפגע אביה פגיעת ראש בעקבות תאונה אזרחית, כאשר היא מחליטה שלא לחזור על הטעויות של אמה באותם ימים שלה עצמה כנערה מול פציעת אביה. משום כך היא מחליטה שהילדים יהיו מעורבים ומודעים למצב החדש ולהיות מודעת למצוקות הנפשיות הכרוכות בסיטואציה החדשה.
במקביל היה חשוב לנעמה שהילדים ישמרו על שגרה ולא יגיעו בכל יום לבקר את שלומי. כשהגננת של בנה אמרה לה שלא ניתן לזהות בהתנהגותו של הבן שהמשפחה עוברת התמודדות שכזו, תחושתה של נעמה הייתה תחושת הצלחה.
על תקופת עבודת הזיהוי במחנה שורה, אומרת נעמה כי ראתה כיצד שלומי חוזר מותש וכשעיניו חלולות, ניכר היה עליו שהוא עובר ימים קשים ביותר שגם נכון שלא לשאול על מה שעובר עליו שם, במחנה. התחושה המשפחתית היא שאלמלא נפצע שלומי היה צפוי להתפרקות נפשית קשה הרבה יותר, כפי שקרה לאחרים שעבדו במלאכת זיהוי החללים תקופות ארוכות יותר.
"המקרים במחנה שורה פחות מדוברים, גם כי הם לא לוחמים בשטח", אומרת נעמה ומספרת על מאבק שהחל באחרונה להכרה גם במצוקתם שלהם. "יש הרבה פגיעות בנפש ויש גם הרבה תופעות של בעיות לב, תסמונת הלב השבור. ידוע לי על כמה אנשים שהתגלו אצלם בעיות לבביות", היא מספרת.
"כשחייל נהרג יש לנו תמונה ושם, כותבים עליו כתבות ומספרים את הסיפורים ומסקרים את ההלויה, אבל לפצועים אין שם. אומרים שנפצעו שלושה חיילים בתקרית ואף אחד לא יודע מי הם החיילים האלה, איך הם נפצעו ומה מצבם", וזאת לבד ממעגלי הקרבה של הפצועים שנפגעים גם הם, אם אלו ילדיו של חייל שהפך נכה וכעת צריך להוליך אותו עם כסא גלגלים, או שהאב נכנס ויוצא מבית מאזן על מנת להתמודד עם קשיים נפשיים, "זה תיק שסוחבים אותו, וכשאנחנו לא נותנים להם את המקום וההכרה זה מפחית בערכם. הם אנדרטות חיות והכאב מאוד גדול".
נעמה מוסיפה לדבריה קריאה שלא לשכוח את הפצועים ולהבין שגם אם הגוף מרפא מתרפא הנפש ממשיכה לשאת את הצלקות שלא רואים אותן. "לנפש יש את הזמן שלה. אנחנו צריכים לכבד את זה ולתת לאנשים האלה את הכבוד, לאפשר להם לספר על הכאב שלהם שאותו הם יישאו לכל החיים. המלחמה תיגמר והחטופים יחזרו, אבל הצלקות שיישארו על מי שעבר את המלחמה יישארו לנצח".