השנה אנו מציינים עשרים שנה לגירוש מגוש קטיף. ערוצי התקשורת פרסמו סדרות תיעודיות שמנסות לפתוח פתח לחשבון נפש לאומי, על רקע אסון הפלישה לעוטף ומלחמת התקומה.
הדברים הנאמרים כואבים, התמונות מהימים ההם צורבות. כתושב כפר דרום, הזיכרונות עבורי מתערבבים - מתיקות החלוציות והתמסרות לאידאלים, לצד כאב העקירה הבלתי נתפסת.
הנרטיב שמצטייר בתקשורת משתנה מערוץ לערוץ - יש המצדיקים, יש המאשימים, יש שמביעים חרטה ויש הנמנעים. לצד קולות שמכנים אותנו "אמרנו לכם", ישנם גם אלו שהתעקשו אז - וגם היום - שלא נעשתה טעות.
ברצוני להעלות טענה לא פופולרית, שהושמעה בזמנו על ידי שר הביטחון שאול מופז: אילו לא בוצע הפינוי, הטבח היה קורה ביישובי גוש קטיף ולא בעוטף. כששמעתי זאת לראשונה - זעמתי, גיחכתי. אך במחשבה שנייה, אולי יש גרעין של אמת גם בטענה זו.
גם הטענה של גלעד שרון, שהעיסוק בחקירת אביו - אריאל שרון - הוא הסחת דעת, וכי רוב העם תמך בעקירה, אינה נטולת בסיס. זה לא שולל את הביקורת על ההליך, אך מזמין בחינה עמוקה יותר של שורשיה.
הדיון לא צריך להתמקד רק בכוונות הפוליטיות, בהתנהלות בג"ץ או במניפולציות התקשורתיות - כל אלו חשובים ונכונים, אך הם מסיטים את תשומת הלב מהשאלה המהותית: איך ייתכן שתודעת הציבור אפשרה את העקירה? כיצד מצבנו התרבותי והמוסרי הוביל אותנו לשם?
רבים בציבור התנגדו להתנתקות - אך רבים אחרים לא הבינו מדוע אנחנו שם מלכתחילה. אילו שורר שלום, אילו החמאס לא עלה לשלטון, ייתכן שמהלך ההתנתקות היה נתפס כהצלחה.
אך ההתיישבות איננה רק אמצעי ביטחוני - היא שליחות, צו אלוקי. אריאל שרון היה ביטחוניסט, לא אידאולוג. כמו רבין ואדריכלי אוסלו, הוא ייצג את דעיכת הציונות החילונית - זו שהצדקת המלחמה בעיניה הייתה האיום הקיומי בלבד. כשהאיום דעך, היא ביקשה שקט - גם במחיר חבלי מולדת.
גם מערך ההסברה הדתי נפל למלכודת הזו - שמירה על ביטחון גברה על נאמנות לאמת הפשוטה: שארץ ישראל היא בית, ושאיננו עוזבים אותו גם כשמסוכן.
ייתכן שאילו היישובים בגוש קטיף היו נותרים על מקומם, המצב הביטחוני היה מחמיר. הצבא - שכבר אז אימץ גישות פרוגרסיביות - לא העניק הגנה ראויה. הוא עסק בהכלה ובהתגוננות, במקום ביוזמה וניצחון. מפקדי אוגדה אז הודו בפה מלא - חשש מהרג חיילים ומהשלכות ציבוריות ריסן כל פעולה התקפית.
זכור לי מפקד גדוד שמסרב להשמיד מרגמה שמכוונת ללב היישוב, כי היא בלב אוכלוסייה אזרחית. זוכר אני את הסירוב ליצור מרחב ביטחוני סביב היישוב - למרות התרעות ברורות - מחשש לפגיעה ב"מטעים חקלאיים" של "אזרחים חפים מפשע".
תושבי הגוש, באצילותם, הסכימו לחיות בתוך תופת. הם נסעו בצירים מסוכנים ללא מיגון, בידיעה שצה"ל והדרג המדיני אינם ממלאים את חובתם. חיילים ממוגנים פסעו לצד ילדים יחפים ששרו בשמחה - מחזות סוריאליסטיים של היפוך תפקידים.
החיילים לא היו שמאלנים, וגם העם לא. הם פשוט היו מבולבלים. סדר הערכים התערער. הייתה מחלוקת - אך לא שנאה. בעיקר - אי הבנה.
אנו בעיצומם של ימי תשעת הימים - ימי אבל לאומי על חורבן הבית, שמקורו בשנאת חינם. איני רוצה שימי הזיכרון לגוש קטיף יהפכו לימי פילוג. אין תועלת בכיתתיות. אני חולם שדווקא עכשיו נרבה לדבר על גבורתם של תושבי הגוש, על ערכיהם, על הנשמה הגדולה שממשיכה לפעום בהם - נשמה שמבקשת להחיות את עמנו.
זהו הזמן להפוך את האצבע המאשימה לאצבע מורה. לא לשיפוט - אלא לכיוון. לשאלה מהו החלום שעלינו להגשים, ומהי הדרך הרוחנית והתרבותית שנלך בה.