תשעה באב 1979 בשעה ארבע אחר הצוהריים, בית הכנסת של בית הספר "מיימונידס" בברוקליין, מסצ'וסטס, גדוש עד אפס מקום.
הרב יוסף דב סולובייצ'יק - "הרב" - השלים זה עתה הדרכה מרוכזת בת שמונה שעות שהחלה בשמונה בבוקר בדיוק, ובה ניתח כל בית מקינות היום בשילוב של דקדוק הלכתי ורגישות ספרותית. הערפל שאפף את הקינות הגדולות והחידתיות של אלעזר הקליר ושל שאר פייטני ימי־הביניים התפוגג לפתע, ותמונות חיות של חורבן ופוגרומים קמו לתחייה. דממה מהורהרת אפפה את האולם בשעה שהרב חתם ב"אֱלִי ציון"; קולו הרך אך הנחוש שזר נוסטלגיה עם השתתפות עמוקה באבל הציבור.
לימיני עמד הרב ישעיה ווהלגמוט - צעיר ברבני גרמניה לפני המלחמה, שניצל באורח פלא מן האסון המתקרב - וסקר בעיניו את ההמון הנאסף לתפילת מנחה. קרוב לשמונה מאות שנה קודם לכן, לאחר טבחי חבל הריין בשנת תתקנ"ו (1096), שבהם חרבו קהילות שפייר, מיינץ ווורמייזא, חיבר רבי מאיר בן יחיאל את הקינה "החרישו ממני ואדברה". בקינתו על הקהילות ההרוסות קרא:
וְהַסְפִּידוּ עַל חֲסִידִים וַהֲגוּנִים אֲשֶׁר צָלְלוּ בַּמַּיִם הַזֵּידוֹנִים...
תּוֹרָה תּוֹרָה, חִגְרִי שַׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בַּאֲפָרִים
אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ וּמִסְפֵּד תַּמְרוּרִים
עַל תּוֹפְשֵׂי מְשׁוֹטַיִךְ וּפוֹרְשֵׂי מִכְמוֹרִים
מַלָּחַיִךְ וְחוֹבְלַיִךְ בְּמַיִם אַדִּירִים
התלמוד הבבלי (בבא בתרא עג ע"ב) מספר על קבוצת מלחים שירדו אל מה שסברו כי הוא אי שקט. הם פרקו את צידתם, הדליקו מדורת בישול והתיישבו - עד שלפתע החלה האדמה לרעוד. ה"אי" התגלה כגבו של דג ענק. מבוהל מן החום התהפך היצור, והמלחים בקושי הספיקו לשוב אל ספינתם לפני שהים כיסה אותם. בספרו "ימי זיכרון" פירש הרב את האי המדומה כמשל לפיתוי היציבות המדומה שיהודים מוצאים לעיתים בחברה הקולטת אותם - הפיתוי להכיר משען זמני כבית קבע.
אזהרת המשל רלוונטית לא פחות בימינו.
בלילה לח באוגוסט 1943 יצאה חוליית פלמ"ח מקיבוץ איילון וצעדה אל חוף אכזיב. שמועות על ורשה הבוערת ועל רכבות המוליכות לאושוויץ ליוו את הצועדים; המזון היה דל, וסיירות בריטיות חרשו את החוף. בהפסקה קצרה כתב המשורר בן העשרים נתן יונתן, ללחן רוסי שחברו דן בן אשר זמזם, שמונה שורות חפוזות במחברת שדה:
דּוּגִית נוֹסַעַת, מִפְרָשֶׂיהָ שְׁנַיִם
וּמַלָּחֶיהָ נִרְדְּמוּ כֻּלָּם.
רוּחַ נוֹשֶׁבֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם,
יֶלֶד פּוֹסֵעַ עַל הַחוֹף דּוּמָם.
השיר המלודי הזה, שהופץ בביצועו של הזמר הישראלי אריק איינשטיין, משקף את החרדה העמוקה של היישוב: כלי שיט שברירי נסחף בעוד מלחיו ישנים. בהרהוריו המאוחרים זיהה יונתן בשני המפרשים מטאפורה לייעוד כפול: האחד מייצג את מלאכת הקיום - מזון, ביטחון ותשתיות; השני - את הכיוון המוסרי־תרבותי: חינוך, זיכרון ואחריות הדדית.
הסירה תוסיף להפליג רק אם שני המפרשים ילכדו רוח; אם אחד מהם יכשל, תסטה הדוגית או תיעצר. מכאן עובר השיר אל הילד הקטן שעיניו נוטפות דמעה, הסורק את החוף אחר הדוגית הנודדת.
יֶלֶד פָּעוּט הוּא וַעֲגוּם־עֵינַיִם
שׁוֹטְפִים הַמַּיִם לְמֶרְחַק אֵין־סוֹף
אִם לֹא יֵעוֹרוּ כָּל מַלָּחֶיהָ
אֵיכָה תַּגִּיעַ הַדּוּגִית לַחוֹף?...
"דוגית נוסעת" אינו אפוא רק שיר מלחמה נוסטלגי, אלא גם "אתיקה ניידת של תשומת לב": תזכורת לכך שסופות עשויות להתהוות במהירות מפתיעה, וכי פעולה פשוטה - פקיחת עיניים וערנות - יכולה להכריע בין סחף חסר כיוון לניווט אל חוף ולעתיד מבטיח.
התזכורת הזו חיונית לא פחות כיום.
כאשר נשאל האם יהודי ימי הבית השני ציינו את תשעה באב באבל על חורבן הבית הראשון, השיב הרב כי אכן כן, מפני ש"צל החורבן ממשיך לרדוף את הארץ".
ד"ר יצחק דוד גולדברג הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין.