יש הרבה דברים דחופים לומר על המלחמה בעזה. על האחריות. על חוסר האחריות. אבל תשעה באב הוא יום לנשימה עמוקה.
לפחות לכמה שעות להיות נוכחים בהיבטים אחרים של המציאות. כאלה שנשטפים בלהט העשיה והויכוח, כאלה שלשם גילוים נדרש להשהות לרגע את השיפוטיות האוטומטית והקבוצתית ולהפנות את תשומת הלב למה שבקביעות מתרחש ברקע, בלא משים.
ולא דברנו עוד על אהבה. אהבת-החינם שכוננה את מדינת ישראל. זו שבהעדרה, העיקר חסר מן הספר. ועל האהבה הזו כתב חגי סגל דברים מופלאים בשלושה מפרקי הספר החדש שלו על דוד בן גוריון (משיח בשדה בוקר, ידיעות ספרים, 2025). סגל הוא נכס ספרותי-ארכיוני נדיר למדינת ישראל עוד מימי "אחים יקרים" ועד הספר הנוכחי, שכבר מאמצעו מלווה את הקריאה תחושת החמיצות שעוד מעט נגמרים לך הפרקים היקרים האלה, ומה תעשה אז.
ובכל מקרה, כוונתי לתהליך הפיוס המרגש בין שני ראשי הממשלה וראשי המחנות המכוננים: דוד בן גוריון ומנחם בגין. יש משהו מצמרר במחשבה על עוצמת השנאות והקנאות והזעם שהתקיימה בין המחנות שהם הובילו בימים מלאי אופל והוד, ושהתגלמה היטב באישיותם. רק בורות מבורכת מובילה אותנו לעיתים אל המחשבה שבאיזה שהוא מובן היה כאן מפוייס יותר לפני שהגענו, ובן גוריון, שהיה מנהיג גדול, ידע גם ידע הכי בגדול לשנוא ולהשמיץ יריבים פוליטיים. אלא, שעל אף משקעי התיעוב ההדדי שסגל לא נמנע מלפרטם, הוא ממשיך ומוליך אותנו ביד אמן בנבכי תהליך ההתקרבות שגרם לאבות המייסדים לצאת מן העולם הזה מחובקים ומיודדים.
ראשית התהליך בתקופת הכוננות והמועקה ערב מלחמת ששת הימים. התחושה היתה שאשכול איננו כשיר להוביל את ישראל בשעתה הקשה. לחץ ציבורי ותקשורתי דחף להקמת ממשלת אחדות ולא נתברר מי המתאים ביותר לעמוד בראשה.
ראש האופוזיציה מנחם בגין דחף אז יוזמה - מי היה מאמין - להשבת בן גוריון הקשיש, אז ח"כ מטעם מפלגת רפ"י, לראשות הממשלה. היוזמה כידוע לא יצאה אל הפועל אלא שנגעה עד מאוד ללבו של הזקן. ביום הראשון לפרוץ המלחמה נפגשו שני היריבים במקלט הכנסת. הכתב המדיני של מעריב דיווח שהשניים התחבקו "משל היו רעים אהובים זה שנים". שלמה נקדימון, יועץ התקשורת של בגין, תיאר איך מאז כל אימת שבן גוריון היה נכנס למזנון הכנסת הוא היה מחפש את בגין, יחדיו היו עולים למשרדו, ומנהלים שיחות שהשתרעו על פני שעות ארוכות.
"מר בגין יקר", הוסיף לכתוב לו בעקבות הדברים, ותוך התייחסות להבדלים התהומיים בין השקפותיהם לאורך שנים ארוכות, "ידעתי עם זאת, המציאות בימינו אינה זו שהייתה אז. אתה היית מסוגל לפני מלחמת ששת הימים לדרוש החזרתי לראשות הממשלה, ואני בכל ליבי שמחתי על הצטרפותך והצטרפות חבריך לממשלה. בברכה ובידידות, ד' בן גוריון". בהזדמנות אחרת כתב לו בהפלגה מובהקת לאחר מותה של אשתו: "פולה שלי הייתה מעריצה שלך, משום מה. אני הייתי מתנגד, לפעמים חריף מאוד, לדרכך... ואיני מתחרט על כך... אבל מבחינה אישית לא הייתה לי אף פעם טינה אישית נגדך, וכל מה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות הוקרתי אותך יותר, ופולה שלי שמחה על כך. בכבוד ובהוקרה, דוד בן גוריון".
יש משהו מרפא עבור החברה הישראלית, עבור כל אחת ואחד מאיתנו, בארוע הפיוס הקטן-גדול הזה. כי הוא נוגע באהבת ישראל, ובדרישה להרמת קרן ישראל שעמדה בתשתית של שני המחנות הניצים בתנועה הציונית גם כאשר הויכוח ביניהם היה נוקב ויורד עד לתהום. ובסופו של יום, בשוך הקרבות, הכירו בכך גם בגין וגם בן-גוריון, מבלי שאחד מהם נסוג בו מדעותיו הנחרצות. הוא גם נוגע בסובלנות העמוקה יותר, זו שמכירה בכך שגם האחר הפוליטי מספר סיפור שיש בו נקודת אמת. שגם אם בעיניך היא לא מכריעה למעשה, היא חלק הכרחי מאותם ק"ן טעמים שיש בכל סוגיה לטהר או לטמא, וגם היא חייבת להישמע. היכולת הזו, להתכללות, של השמאל בימין ושל הימין בשמאל, חיונית לבריאות הנפש של החברה כמו אינטגרציה לחלקיה של אישיות מפורקת ושבורה.
בשני פרקים נוספים מפרט סגל את את יחסיו של בן גוריון עם מנהיגים בולטים אחרים בימין הישראלי. אחד מהם עוסק בהערכה העצומה של בן גוריון למשורר הלאומי, אורי צבי גרינברג, שהחלה עוד מימי כתיבתו הבולטת של אצ"ג בדור המייסד של עיתון דבר, טרם פנייתו החדה ימינה עם עליית הטרור הערבי בשנות העשרים. גם כאן, ההערכה ההדדית שניצבה שם לאורך הדרך, לא חיפתה על חריפות המחלוקת, אך היא גם הובילה את אצ"ג לאחר הקמת המדינה, אפילו בשעה ששימש כח"כ מטעם מפלגת חרות בכנסת הראשונה, להתקרבות מחודשת לבן-גוריון ולקירבה יתירה ששררה בין שני האישים.
פרק אחר עוסק בפרופ' ישראל אלדד, ממנהיגי הלח"י ומגדולי הרוח בימין הישראלי. אלדד, שיצר את הכינוי "בן מוגיון" בימים של טרום המדינה, פרסם בשנות השמונים מאמר שנשא את הכותרת: "לאהוב את בן גוריון". זו איננה כותרת טריוויאלית כשמדובר באיש שהטיף למרדנות של ממש בממסד גם אחרי קום המדינה, ושבן גוריון ניסה לאסור את העסקתו כמורה בבית הספר הריאלי בחיפה, ניסיון שנבלם על ידי בג"ץ בפסק דין נודע משנות החמישים. "ההיסטוריה לימדה כל אחד מאיתנו במה שגה ובמה צדק, כל אחד בדרכו תרם לתהליך הגאולה שטרם הגיע לסיומו" הודה אלדד בהרצאה מפוייסת נוספת בשנות השמונים, אלא שלמען האמת, ההתקרבות ביניהם החלה כבר ב-1953, ומעשה שהיה, כך היה.
באותה שנה, פורסמו גליונות דמויי עיתון שעסקו בחדשות-העבר של עם ישראל, ונקראו דברי הימים. משימת העריכה הוטלה על כתפי אלדד שכשרונו השופע לא הוטל בספק, אלא שמחמת שיוכו הפוליטי, נאלץ לקבל את התנאי המשפיל ששמו לא יוזכר בעיתון. בן גוריון היה אחד הקוראים הנלהבים, ועל פי הנחייתו היה רוכש צה"ל 1500 עותקים מכל גליון לחלוקה בין קציני צה"ל.
יום אחד שידלה אותו האחראית על הפקת העיתון להטריח את את עצמו מלשכתו ברח' אבן-גבירול בירושלים למשרדי המערכת של העיתון ששכנו בדיוק בצידו השני של הכביש, וכך מצא את עצמו מול יריבו המחתרתי המושבע. הפגישה, שדברה יצא אל העיתונות, לא נותרה חד פעמית, והפכה לשעשוע בן-גוריוני מזדמן של שיחה מלומדת עם אלדד על ענייני ההיסטוריה שבעיתון בשעות של הפוגה מן העומס של העשיה הפוליטית.
"ואם לא תשמעוה, במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", קונן הנביא ירמיהו על גלות עם ישראל. בדרכם הציורית דרשו חכמינו את הפסוק הזה כמתייחס לחדרים הסודיים, בהם בורא עולם בוכה על שפלותו של עם ישראל.
בתוך הבכי הזה, כלול בלי ספק גם צער השכינה על ריחוק הלבבות בין בני אדם הכרוך במקרים כה רבים בויכוח הפוליטי או במחלוקת הציבורית גם כשהיא לשם שמיים. ההקשבה הדרוכה אל הבכי הזה ממתנת את הריחוק אל המינימום הנדרש ונוגסת בניכור הממאיר הפוצע בנו כיחידים וכחברה. במובן זה, גם אם הוא רחוק מלשקף את כל צדדי האמת, החיבוק של בגין ובן גוריון במקלט הכנסת ב-1967, הוא חשוב לנו מאוד כיום הזה, והוא באמת חיבוק של כולנו.