יצחק וזאנה, ששימש כדובר היישוב נצרים בתקופת העקירה, שוחח עם ערוץ 7 במלאת 20 שנים לגירוש ונזכר ברגעים האחרונים לפני שפונה מביתו.
"התחושות, התפיסה והקו המנחה שיצאנו איתם בתום תקופה קשה ומאתגרת היו של צער גדול לצד הכרה עמוקה בצדקת הדרך וביטחון מוחלט שבחרנו בצד הנכון של העימות הפנימי הזה. אני זוכר את הערב האחרון בנצרים, שהיה היישוב האחרון בחבל עזה, והמחשבה הייתה של שמשון שעומד לבד ושערי חבל הארץ הזה על כתפיו והם כבדים. עלתה השאלה לאן נישא את השערים הללו ועם הכאב הגדול הייתה גם ודאות ואמונה גדולה שיצאנו ועוד נשוב. לא רק במובן המצומצם של לחזור הביתה, כי לצערנו אין בית לחזור אליו, אלא לשוב אל עצמנו, לתודעה הגדולה של עם ישראל וזה יבוא לידי ביטוי בהתיישבות גדולה - גם בחבל עזה", משחזר וזאנה.
במהלך המלחמה, כל אזכור של נצרים, הרחיב את ליבו. "כל פעם שאומרים נצרים זה מקפיץ, מרגש ומסעיר. זה כמו לחשוב על אדם יקר שמת ופתאום הוא מופיע מולך חי. זה מעורר מחשבה מה נצרים מבטאת בתוך כל המהלך הזה של עם ישראל שבונה את חייו כאן. זה היה המקום שלנו, הבית שלנו, חן המקום על יושביו. לצד הקשיים והאתגרים הייתה יצירתיות וחיי קהילה נפלאים. זה היה חלק מהווית החיים שלנו וזה יוצר געגוע פנימי שהוא חלק ממך".
בסופו של דברים - קהילת נצרים התפצלה - ולדעת וזאנה מדובר במהלך שבראייה לטווח הארוך היטיב עם כל המגורשים. "עד הרגע שלפני היציאה מנצרים קיימו את החיים כסדרם. זה היה המאבק שלנו, היאחזות בחיים, ביישוב הארץ, כל עוד זה התאפשר. יצאנו עם החלטה פנימית שאנחנו רוצים להחליט מהר מה יהיה הדבר הבא שנעשה ושהוא יהיה משמעותי ובעל ערך לאומי. רצינו להיות כולם ביחד. לא העליתי על דעתי שלא נמשיך יחד. זה היה מובן מאליו.
כשהגענו לאריאל התחיל הדיון מה יהיו הצעדים הבאים. התברר שללא הדבק של נצרים, יש המון רצונות, שאיפות וחלומות וקשה להדביק את כולם במסגרת אחת. כך יצא שמי שפירק נצרים אחת קיבל הרבה נצרים. יש בני נצרים, יש את נצר אריאל וכל מי שהצטרף אלינו ב-20 השנים הללו. למרות כאב הגדיעה שהותירו צלקות על גביהן צומחים חיים חדשים", הוא מסכם.