תמונותיהם של אביתר דוד ורום ברסלבסקי צריכות להיות מופצות ברגעים אלו בכל העולם, לצד ידיהן השמנמנות של המחבלים המבליחות מדי פעם בטעות בתוך הפריים וחושפות את מה שהעולם לא רוצה לראות: מי המרעיב ומי המורעב.
התקשורת העולמית לא מסקרת את ידיהן השמנמנות של המחבלים, וגם לא את גופיהם הצפודים של החטופים. הרעב היחיד שמעניין אותה הוא רעב שמצטלם היטב לצרכי עלילת דם. כי ילדים רעבים זה נורא. זה תמיד נורא. אין דרך "להצדיק" רעב של ילד.
גם הלב שלי נשבר כשאני רואה ילדים רעבים. לא משנה מאיזה עם הם, מי ההורים שלהם, ומי הוא הגורם המרעיב אותם. הלב שלי, ושל כל אדם שזורמת בעורקיו חמלה, נשבר, למראה רעב של ילד.
ולכן, אני כותבת כאן תזכורת, לעצמי, ולכל מי שהלב הנשבר שלו עלול להעביר אותו על דעתו מבחינה מוסרית.
תזכורת: למה אני לא מסתכלת על תמונות של ילדים רעבים בעזה.
אני לא מסתכלת על תמונות של ילדים רעבים בעזה, כשם שנאנסת לא צריכה להסתכל על תמונות של ילדים בוכים בזמן שאבא שלהם נלקח מהם בכוח ומוכנס לכלא אחרי שאנס אותה.
אני לא מסתכלת על תמונות של קשישים רעבים בעזה, כשם שנאנסת לא צריכה להסתכל על תמונות של קשישה בוכייה לצד מיטת בנה השוכב בבית החולים עם שברים בגולגולת, לאחר שהנאנסת שלו הנחיתה לום על ראשו כדי להימלט מציפורניו.
אני לא מסתכלת על תמונות של נשים-בהריון רעבות בעזה, כשם שהנאנסת לא צריכה להסתכל בתמונת אשתו ההריונית-והמפורקת-מבכי של האנס שלה, לאחר שגילתה שבעלה הוא בעצם טורף מיני.
אני לא מסתכלת על תמונות חפים-מפשע רעבים בעזה (וכן, אני מאמינה שבעזה יש גם חפים מפשע), כשם שנאנסת לא צריכה להסתכל על אינספור הודעות הווטסאפ שנשלחות בקבוצת הקהילה - "איזה אנוכית היא. ומה יהיה עם המשפחה שלו עכשיו, מסכנים, הם לא אשמים".
ומה קורה אם הנאנסת בכל זאת מסתכלת על התמונות האלה. מה קורה אם הנאנסת בכל זאת מסתכלת בתמונות שמתעדות את הסבל ההיקפי שנגרם מפאת מעלליו של האנס שלה, ומפאת העובדה שהיא החליטה להפסיק לשתוק ולהילחם בו חזרה.
אם הנאנסת מסתכלת בתמונות האלו ובוכה, בכי של צער וחמלה, זה אומר שיש לה לב טוב ורגיש, אבל אולי גם נטייה מזוכיסטית. אני הייתי ממליצה לה לא לעולל זאת לעצמה.
אבל אם החמלה שהיא חשה מתורגמת לרגשות אשמה, זה כבר סימפטום שמצריך טיפול נפשי עמוק.
ואם האשמה שלה מתורגמת למדיניות טהרנית, בבחינת "אוי ואבוי, אנשים סובלים, אני חייבת מיד להפסיק להילחם באנס שלי כדי שכל הסובבים אותו לא יפגעו", זו כבר עמדה ממש מסוכנת מבחינה מוסרית.
מצער אותי לגלות כמה בקלות חלק מאיתנו מתרגמים חמלה לאשמה, ואשמה למדיניות טהרנית.
למען הסר ספק- כל עוד אפשר, במסגרת הדבר הנורא הזה שנקרא מלחמה, למזער את הפגיעה בחפים מפשע, אני בעד. אני מאמינה שצה"ל עושה ככל שביכולתו לנסות למזער את הפגיעה בחפים מפשע, ואם צריך להשתפר, הוא מעוניין גם להשתפר.
למה אני מאמינה לצה"ל? כי לא קיבלתי סיבה טובה לא להאמין לו. למה אני לא מאמינה לקמפיין ה"הרעבה המכוונת" של אומות העולם המתייצבות לצד החמאס? התשובה בגוף השאלה.
אבל עד שההרעבה המכוונת היחידה שמתרחשת ברגעים אלו בעזה - ההרעבה של 20 החטופים - לא תיפסק עם שחרור כל החטופים ומיטוט שלטון החמאס ועוזריו, אני לא אסתכל על תמונות של ילדים רעבים בעזה.
הכותבת היא מחברת רב המכר "מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף", ומקימת מכון אפרכסת להתמודדות עם התרבות הפוסטמודרנית.