מִמָּרוֹם הִשְׁמִיעַ נִלְאֵיתִי טְעֹן וְהִכַּנִי בְּעִוָּרוֹן וּבְשִׁגָּעוֹן. בעודני מקונן אחת מקינותיו של רבי אלעזר הקליר, צדה את עיני השורה הזו, המבטאת בתמציתיות את תחושתי מזה כשנתיים ימים. בעצם מזה למעלה מעשרים שנה.
עוורון ושגעון אחזו במדינה אשר החריבה במו ידיה חבל ארץ פורח, יהודים גרשו את אחיהם היהודים מאדמתם, צבא ההגנה לישראל הפך לצבא העקירה לישראל. את הארץ הקדושה הזו מסרנו לגרועים שבאויבינו, והם - כפי שהבטיחו - השיבו בטרור, במלחמה ולבסוף בטבח נורא, שלא היה בעם ישראל מאז השואה. הכל ראו הכל ידעו - אבל עורון ושגעון אחזו בחלקים מסוימים בעם ולבסוף במקבלי ההחלטות וראשי הצבא.
עורון ושגעון אחזו במערכת הבטחונית אשר קיצצה את הצבא במשך שנים ארוכות, כדי ליצור "צבא קטן וחכם", ייבשה את כוחות היבשה, שגתה באשליות על אויב מורתע, ועסקה בקידום אג'נדות פרוגרסיביות במקום בביטחון המדינה. גם כשהתצפיתניות זעקו את מה שראו עיניהן - הפיקוד היה עיוור.
עוורון ושגעון אחזו בקבוצה רידיקלית ומיליטנטית, אשר הכריזה כי היא מפרקת את הצבא אם לא נענים לדרישותיה הפוליטיות. בה בעת, נלחמה נגד יהדותה של המדינה והנכחתה בפרהסיא.
האויב ראה, שמע, הבין ויצא לטבח הנורא בשמחת תורה תשפ"ד.
נראה היה לרגע אחד כי נרפאנו מהמכות הללו. הגורל היהודי שב ואיחד קצוות רחוקים ששבו והכירו כי יהדותם היא בסיס חייהם. העיניים שבו לראות נכוחה את המציאות הבטחונית, השכל הישר שב לתפקד, הבנו את השגיאה הנוראה, ואנו עולים על מסלול של תיקון. מלחמה לניצחון על אויבינו, ושיבה למקורות חיינו.
אבל שוב חזרו שניהם. העיוורון שב ומכה בעצמה שלא לראות את האסון המתרגש עלינו בשנית, כשאנחנו מושכים את המלחמה בעזה וגורמים לעצמנו נזקים בינלאומיים וגם פנימיים. במקום לעשות צעדים מידיים ומוחצים, ממשיכים ב "עוד מאותו הדבר" שהביא אותנו עד לתהום הפעורה ממש כרגע לרגלינו.
והשגעון. השיגעון שלא מאפשר התנהלות מושכלת, המאחדת את רוב העם סביב אמונתו בה' ובתורה, המתעקש לנקוב את הר האחדות בחוקים וגזרות שמזכירות סגנון של משטרי דיכוי כנגד מי שלא מתגייסים. יש מישהו שפוי הסבור שכך מגייסים חרדים? כל אדם או קבוצה שמכבדת את עצמה ואת ערכיה לא תהיה מוכנה בשום אופן לנוסח הדרקוני הנכחי.
בתחילת המלחמה היתה שעת רצון גדולה, חרדים רבים היו מוכנים ברצון להתגייס רק אם יאפשרו להם לשמור על ארחות חייהם [כאן המקום להזכיר כי גם עלינו הדתיים לאומיים יש להחיל את אותם כללים בדיוק]. לו רק התאפשר הדבר - היו המוני חרדים נוהרים להתגייס. אבל הצבא גרר רגליים, בלשון המעטה. ואז בא החוק. זה שממשלות רבות התנפצו בגלל פסילתו בבג"צ, שממשיך במאמציו להרוס את יהדותה של המדינה, לשבור את המחנה האמוני-ימני, ולהסירו לגמרי מהשלטון. בדרך למדינת כל אזרחיה. הנזק הנורא שנעשה עד כה רק בעקבות הדיונים, התגובות ותגובות הנגד, עד להכרזות האחרונות של רבנים חרדים כי ירדו מהארץ ויחללו שבת כדי לא להתגייס - הוא התמרור האחרון לפני ההתרסקות המוחלטת.
יש לשוב לפיקחון ושפיות. בעיות שהמדינה סוחבת למעלה משבעים שנה לא יכולות להיפתר באבחת-חוק. ללא הסכמות ובעיקר ללא יחס חם ואוהב - לא יתגייס אף חייל חרדי. החרדים שכבר הגדירו את המצב כ"שעת השמד" יעדיפו לשבת בתי הסוהר. ככה נקל את הנטל מעל חיילי המילואים? הרי החוק שכבר הוסכם - לפני שהוסיפו עליו את הסנקציות הקיצוניות - יביא לגיוס של עוד אלפי חיילים, והשיגעון להתעקש וללכת "עד הסוף" אכן יביא לסוף: קרע עמוק מנשוא בתוך המחנה האמוני, התקוממות של הציבור החרדי כנגד אפלייתו (מה עם הערבים? מה עם אלפי המשתמטים החילוניים? מה עם שורפי צווי הגיוס מטעמי מצפון?) וכאוס פוליטי ולאומי שעלול להוביל להתפוררות כוללת.
יש מי שמעוניינים בדיוק בכך. מי שהמדינה היהודית כבר נמאסה עליהם, שבטוחים שעצם הקמתה היתה עוול מוסרי ושואפים לביטולה. זהו קומץ קטן והרסני שפועל ללא לאות להשגת מטרתו.
מי שמאוד מעוניין בכך הוא חלק ממדינות העולם המערבי שלא מסתירות את האנטישמיות שלהן. כל אלה כמובן בוחשים בעזרת כספים אדירים בקמפיינים שנועדו למטרה זו, תוך הסתרתה כמובן בעזרת סיסמאות קליטות כמו "שוויון בנטל" ועוד.
למען הסר ספק - לא היה ולא יהיה לעולם שוויון בנטל. העובדה שמישהו מקבל פנקס חוגר עדיין לא רותמת אותו לנטל, בוודאי אם הוא מוצא ג'וב נחמד שגם מועיל לו להסתדר אח"כ בחיים, או סתם להעביר שלש שנים בכיף. הוא לא לוחם בשדה הקרב, אפילו לא תומך לחימה, ואמא שלו ישנה טוב בלילה. זה לא שוויון.
אין לי יומרות להתחרות בקליר, לכן אנסח בקשה פשוטה
אב הרחמן רחם עלינו,
פקח עינינו והאר שכלנו.