היום, תשעה באב שנת התשפ"ה, אנו אבלים. ב"אבלים" כוונתי לאבלים ממש - יושבים על הארץ ועוסקים באבלות - כמו אדם שלא עלינו איבד את אחד מקרובי משפחתו.
אלא שאנו אבלים על חורבן בית המקדש הראשון והשני, שאירעו לפני כ-אלפיים שנה. כיצד ניתן להתאבל באמת על אירוע שקרה לפני כל כך הרבה שנים?
בשביל להתאבל, בשביל לחוות את החסרון ולכאוב אותו, צריך שהעבר יחיה בתוכנו. בלשונו של הרב סולובייצ'יק זצ"ל, צריך "תודעת זמן מאחדת". מודעות בהווה לעבר ולעתיד, שהופכות את האדם מאדם שחי בשבריר הרגע הנוכחי לאדם נצחי, שמסוגל להיות עם אבות אבותיו בחורבן הבית, ועם בניו בגאולה עתידית.
מודעות זו באה לידי ביטוי בעוד מקומות. במספר מקומות ההלכה מדגישה את הצורך לחיות את העבר בהווה. כך בליל הסדר, שמטרתו להחיות את יציאת מצרים כך ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כך בקריאת התורה, שהיא מעין שחזור של מעמד הר סיני, וכך כמובן בשלושת השבועות - שבהם האדם עובר תהליך מדורג של כניסה לאבילות, עד לשיא של תשעה באב.
הרב סולובייצ'יק הוסיף וטען (בעמודו של עולם, עמ' 19-20, ובסוף איש ההלכה), שאדם שחי רק את ההווה הוא רודף תענוגות ותועלתני, ושיכולת הבחירה שלו מצומצמת. לעומתו, אדם שחי ב"תודעת זמן מאחדת" הוא אדם שיש לו אידיאולוגיה ויש לו חזון, ויכולת הבחירה והיצירה שלו רחבות מאוד.
נתבונן בדבר. ברור מדוע יש קשר בין חווית זמן המרוכזת בכאן ועכשיו לבין תועלתניות, בחינת "אכול ושתה כי מחר נמות" (ישעיהו כ"ב, י"ג). וכנגד זאת, ככל שהאדם מחובר למסורת ולמורשת (לאו דווקא דתית!), ככל שהאדם מסתכל קדימה לעבר מטרה והתקדמות עתידית, כך הוא יותר בעל ערכים ושאיפות. אולם, מה הקשר בין תודעת זמן מאחדת לבין יכולת הבחירה? מדוע דווקא אדם שחי עם משקולות העבר והעתיד על כתפיו מסוגל, לפי הרב סולובייצ'יק, לבחור וליצור - יותר מאדם שחי את הרגע? היה אפילו מקום לומר הפוך - אדם שחי ב"תודעת זמן מאחדת" כפוף למסורות ולחובות המגבילות אותו, לעומת האדם החופשי מהם!
נראה מדבריו, שהתודעה, המודעות, היא היוצרת את ההבדל. בכל מקרה האדם מושפע מהעבר ומעשיו מובילים לעתיד, והשאלה היא האם הוא במודעות לכך. כאשר האדם חי בהתעלמות והתכחשות לעבר ולעתיד, אז הוא עבד של הסיבתיות. אין לו ברירה אלא לקבל את הנתונים שבתוכם הוא נמצא, וכמובן שאין ביכולתו לשנות את העתיד לקרות. אולם, אדם שבקרבו העבר והעתיד, כשהוא מכיל בתוכו, בזהותו ובמחשבתו, את שהיה ואת שיהיה, כשהוא עמל לבנות בתוכו חוויה של דברים שהיו וציפייה ושאיפה לקראת העתיד, אז הם חלק ממנו - וממילא הוא יכול להשפיע עליהם. לכן יכולת הבחירה שלו גדולה הרבה יותר - הוא יכול לבחור כיצד העבר חי בתוכנו ולאיזה עתיד אנחנו הולכים. הוא לא מקבל דברים כמובנים מאליהם אלא פועל ללקט מהם את מה שראוי להשאר ומעצב אותם לקראת העתיד.
כך היה איתנו, עם ישראל, כשזכרנו במשך אלפיים שנה את היותנו בגלות ומתוך כך כשהגיעה ההזדמנות לחזור לארץ חזרנו, וכך בעזרת ה' עם זכרון חורבן בית המקדש. מי שזוכר את שהיה ומצפה לישועה, גם יזכה ויראה בבניינה.
הכותב ר"מ בישיבת ההסדר בעכו