דמיינו את הרגע הזה. הודעת חדשות דרמטית מרצדת על המסך:"טראמפ: הצעתי לישראל לבנות את בית המקדש".
הממשלה מתכנסת. תגובות חפוזות מימין ומשמאל. ברדק פוליטי, בליל פרשנויות. אבל משהו אחד קורה: פתאום כולם מדברים ברצינות על בית המקדש. ומשהו בתוכנו מתכווץ - באמת? עד כדי כך שכחנו מי אנחנו?
איך ייתכן שעם שבנה מדינה לתפארת, פיתח כלכלה פורחת, והקים מחדש עולם של תורה שלא היה כדוגמתו - ממתין למוצא פיו של נשיא גוי כדי להתחיל לבנות את מרכז חייו הרוחני?
הרי זו מצווה פשוטה, שכתובה בתורה. זו תכלית השיבה שלנו לארץ. איך לא חשבנו על זה לבד? איך זה לא היה בראש סדר העדיפויות שלנו מרגע שחזרנו לארץ?
האם שכחנו בשביל מה קיבלנו את התורה? האם לא לשם כך חזרנו - כדי להקים את הבית שבו שורה שכינה?
כל שנה בתשעה באב, אנחנו בוכים. על מה אנחנו בוכים? על חורבן. על גלות. על כאב של דורות. אבל האם מישהו מאיתנו באמת מאמין - שבדור שלנו, שבו זכינו לחזור לארץ, לבנות, לפרוח - אנחנו אמורים להישאר רק עם הדמעות?
הרי בית המקדש הוא לא רק סמל. הוא הלב. שם היינו קרובים באמת. שם עמדנו כולנו יחד, פשטות של אמונה, בלי פילוגים, בלי מחיצות. זה היה הבית של הנשמה הלאומית שלנו.
זה היה המרכז הרוחני שממנו הקרינה שכינה לעולם כולו - המקום היחיד שבו התגלתה תכלית קיומנו כעם: להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, להוביל אור של אמונה, מוסר וקדושה לעולם כולו.
וכשהוא חרב - נשארנו יתומים.
והנה, עברו אלפיים שנה. חזרנו. בונים. נלחמים. מתפללים "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" כל יום. אז למה לא עושים את זה? למה לא קמים ואומרים: עכשיו. עכשיו אנחנו רוצים באמת.
הרי ה' הראה לנו שהוא איתנו. הקים לנו מדינה כשאף אחד לא האמין. שמר עלינו כשעמדו עלינו לכלותנו. בירך אותנו בכל טוב. כל הפרקים של הגאולה כבר התחילו.
רק הדף האחרון - מחכה שנכתוב אותו.
אבל מה אנחנו עושים? צמים. אבלים. ובלב, לא באמת מאמינים שזה יקרה מתישהו... ואולי זו הבעיה: אנחנו יושבים בצד ומחכים. מחכים שמשהו יקרה, שמישהו אחר יעשה. אבל הגאולה תלויה בנו - לא רק בתפילה, אלא גם ביוזמה ובעשייה.
זה הרי הדפוס של כל גאולה בתנ"ך: מיד אחרי מתן תורה - הציווי הראשון הוא לבנות משכן. זה הבסיס. זו נקודת המפגש של עם ישראל עם הקב"ה. דוד המלך - כל שאיפת חייו היא לבנות בית לה'. זה היה חזון חייו, גם אם לא זכה לבנות, הוא הכין הכול לבנו. שבי ציון בבית שני - מיד כשחוזרים לארץ, מה הצעד הראשון? מקימים מזבח ובונים את יסודות המקדש. לפני חומה, לפני ארמון, לפני כלכלה - בית לה'.
ואנחנו? אנחנו כבר 77 שנים מאז קמה מדינת ישראל. הר הבית בידינו מאז 1967. ויש עשייה - אבל לא מספיק. אין מיקוד, אין החלטה. אין הכרזה לאומית שממשיכה את מה שהיה פשוט תמיד - הגיע זמן מקדש.
צריך לקום, לפעול, לקדם. להפסיק לחכות - ולהתחיל לבנות.. הגאולה תלויה בנו. ביוזמה, בעשייה, בהחלטות אמיצות. צריך לקום, לפעול, לקדם. להפסיק לחכות - ולהתחיל לבנות.
איך אלפיים שנות גלות ציפינו וחלמנו, ועכשיו כשזה ממש בידינו אנחנו לא מספיק רוצים.
בית המקדש לא יבנה ביום שנקבל אישור מאמריקה. הוא יבנה ביום שעם ישראל ירצה באמת. ביום שתהיה החלטת ממשלה פשוטה: הגיע הזמן, מתחילים.
לרמב"ם זה היה פשוט שיש מצווה לבנות, ולא רק לו, אלא לגדולי הדורות כמו ר' עקיבא שביקש לבנות מחדש את הבית, ולרב קלישר והחתם סופר שהסכימו שאם יתן רק הסולטן הטורקי נחדש את עבודת הקרבנות.
בשביל זה: לא צריך נבואה. לא צריך משיח על חמור לבן. צריך רצון לאומי. לקחת אחריות.
להבין שאנחנו יכולים להיות דור המקדש,
כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו - כאילו נחרב בימיו.
אז אולי… אולי זה הזמן שנפסיק לחכות.
הגיע הזמן שנבכה פחות - ונבנה יותר.
הגיע הזמן שלא רק נצום - אלא נקום.
הגיע הזמן שנגיד בקול: אנחנו רוצים בית מקדש. עכשיו.