אני כותב שורות אלו כאב שכול. בני, סרן אורי מרדכי שני הי"ד, נפל בקרב בכיסופים ביום שמחת תורה, השביעי באוקטובר.
הוא נפל כשנלחם על הבית. אני מכיר את כאב האובדן העמוק, את השתיקה הכבדה בלילות הארוכים, את החלל שלא יתמלא עוד. זו איננה תיאוריה אלא מציאות חיה הכואבת בכל נשימה.
דווקא מתוך הכאב הזה, דווקא מתוך ההבנה העמוקה של מחיר הדמים שאנו משלמים, אני נזעק בפני דבריה של איריס חיים. אמו של יותם ז"ל, שנחטף ונורה בשוגג בידי כוחותינו, קוראת למעשה לכניעה מול חמאס. דבריה, הנובעים מכאב אמיתי ומובן, מהווים סכנה אמיתית לעתידנו כאן.
מתוך כאב אמיתי אין זכות לקרוא לכניעה, בוודאי לא לכניעה מול ארגון הטרור הרצחני שהביא עלינו את הצרה הזו. חמאס איננו גורם שניתן לעשות איתו הסכמים. זהו ארגון טרור שמטרתו הבלעדית היא השמדת מדינת ישראל וחיסול יהודיה. אם לא נשמיד אותו לחלוטין, הוא יחטוף שוב, יאנוס שוב, ירצח שוב.
איריס הודתה לפני ימים ספורים בלבד כי שגתה כשלא מחתה על גירוש היהודים מגוש קטיף. היא הבינה שהשתיקה שלה אז הייתה טעות היסטורית. האם אנו נידונים לחזור על אותה טעות? האם בעוד עשור תבקש שוב סליחה על הקריאה להיכנע לרוצחי אלפים מבני עמנו?
היא הסבירה שהתמונות הקשות של החטופים שפורסמו לאחרונה הן שגרמו לה להגיע למסקנה זו. כן, התמונות האלו שוברות לב. כן, הן קשות מנשוא. אבל מי שהתמונות הללו גורמות לו לדרוש כניעה לחמאס איננו ראוי להנהגה ציבורית או להשפעה על דעת הקהל. התמונות הללו לא קוראות לוויתור - הן צועקות בקול ברור: חמאס חייב להיעלם מעל פני האדמה! אסור שדבר כזה יקרה שוב לעולם!
הדרך היחידה לכבד את זכרו של יותם ז"ל, את זכרו של אורי בני הי"ד ואת זכרם של מאות הקדושים שנפלו בדרך לביטחוננו, היא בניצחון מוחלט. לא בהסכמים מזויפים שיתפרקו כעבור זמן קצר. לא בהסדרות חלקיות שישאירו את האויב בחיים למלחמה הבאה. לא בעוד טעות היסטורית שנסתכל עליה בעוד עשור ונבקש עליה סליחה.
הנחמה האמיתית היחידה שלנו תהיה במדינה חזקה שמצליחה להגן על אזרחיה בכל מחיר, ואיננה נכנעת לרוצחיהם. זו התשובה לכאב, זו התשובה לאובדן, וזו הדרך היחידה לוודא שהקורבנות הכבדים לא היו לחינם.
ונקודה נוספת: עזה היא ארץ חיינו. ארץ ישראל שהקדוש ברוך הוא נתן לנו בירושה, אינה נכס למסחר ואינה זירה למשחקים רגשיים על תמונה שמשחררים רוצחינו הארורים. היא ארץ החיים שלנו, המקום שבו נצטווינו לחיות כעם חופשי בארצנו. על האדמה הקדושה הזו נשפכו דמים יקרים של בנינו הטובים ביותר. אסור לנו לבגוד בקורבנם ובזכותנו ההיסטורית על ארץ אבותינו.
כשם שלא וויתרנו במשך אלפיים שנה על התקווה לשוב לציון, כך לא נוותר עכשיו על הזכות לחיות בביטחון בארצנו. החזרת החטופים הביתה תבוא דרך כוח וחוזק, לא דרך כניעה לאויבינו.
הכותב הוא אב שכול לסרן אורי מרדכי שני הי"ד ויו"ר פורום הגבורה