אין פילוג בעם ישראל, אין שסע, ואין סכנה לחורבן המדינה בגלל הבדלי אמונות ודעות בקרב הציבור.
אבל איך ניתן לומר אמירה כל כך חד־משמעית? הרי אנחנו רואים בתקשורת הפגנות, השמצות, זריקת בוץ הדדית וניסיונות ניכור. איך אפשר לטעון שאין פילוג בעם ישראל?
ובכן, יש לכך הוכחות פשוטות וברורות. נתחיל מהשאלה האישית: מהי החוויה היומיומית שלך, אתה - שקורא כעת את הדברים? האם פגשת באופן אישי שנאה כלפיך ממי שאינו חושב כמוך? האם מישהו "מהצד השני" ששוחחת איתו נתן לך תחושה שהוא שונא אותך, שלא יעזור לך אם תהיה בצרה?
ואם תאמר: "אני לא נתקלתי בזה בעצמי, אבל אני רואה את זה כל הזמן בתקשורת", או "זה שאני לא פוגש את זה לא אומר שזה לא קיים - הרי אני לא פוגש את כל עם ישראל", חשוב שתדע: החוויה האישית שלך היא מדד חשוב מאוד. אם אתה לא פוגש פילוג ושנאה, יש בסיס להניח שגם רבים אחרים לא פוגשים זאת. לכן, נקודת המוצא לבחינת השאלה אינה צריכה להיות רק מה שאתה רואה במסכים - אלא מה שאתה חווה בפועל, בסביבה שלך, בעבודה, בלימודים, ברחוב.
כדי לבדוק את המציאות לא נדרש מחקר עומק. נסתכל על נתונים פשוטים: האם בזמן צרה - כמו מלחמה - כולם מתגייסים? במערכה האחרונה, ראינו כיצד אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, כאלה שמחוץ להקשר אולי היו נתפסים כשייכים ל"צד האחר", התגייסו יחד למשימת ההגנה על העם והמדינה. זהו נתון חד־משמעי שמלמד שגם אם יש ויכוחים, הם אינם מגיעים לרמה של שסע מסוכן או קרע עמוק המאיים על קיומנו.
גם ההתנדבות והחסד מוכיחים את הדברים. במדינת ישראל פועלות אלפי עמותות חסד שעוזרות לכל דורש - ללא הבחנה בין השקפות, סגנון חיים או הצבעה פוליטית. אדם שפונה ל"יד שרה" ייענה, גם אם דעותיו שונות לחלוטין מאלו של מקימי הארגון. "ידידים" הם דוגמה לאומית לאחדות מעשית. "עזר מציון", "עזרה למרפא" ועוד עמותות רבות, כולן ממחישות את אותו הדבר - אין פילוג. יש שיח של מחלוקות, אך הוא אינו מפרק את היסודות.
גם בזהות היהודית ישנו מכנה משותף רחב ומעוגן: כ־98% מהיהודים בישראל עושים ברית מילה. מעל 70% מציינים את יום כיפור, כ־60% מהציבור היהודי צמים, וכ־70% מאמינים שעם ישראל הוא "עם נבחר". אלו נתונים שנאספו לאורך שנים והם מראים תמונה עמוקה ויציבה: גם מי שחי חילוניות מלאה - מרגיש שייך. גם מי שאינו שומר תורה ומצוות - חש חלק ממשהו גדול יותר. המכנה המשותף הזה אינו סיסמה אלא מציאות.
ומה לגבי הכנסת? גם שם המצב אינו קיצוני כפי שלעיתים מצטייר. מרבית המפלגות בקואליציה אינן חשות שהן מפולגות זו מזו, ורבות מהמפלגות באופוזיציה אינן שונות מהותית בעמדותיהן - במיוחד בנושאים ביטחוניים או לאומיים. דמויות כמו אביגדור ליברמן, בני גנץ ונפתלי בנט שיתפו פעולה בעבר עם ממשלות מגוונות, בעתות משבר ובשעת מבחן. זה מלמד על גמישות, על רצון לאחד, על ההבנה שברגע האמת - האינטרס הלאומי קודם למחלוקת הפוליטית.
גם התקשורת, שדרכה נבנה לעיתים הרושם של קרע עמוק, פועלת לפי עקרונות ברורים: להציג קונפליקט, להבליט מחלוקת, לחפש נקודות חיכוך. זהו טבע השיח התקשורתי, לא בהכרח המציאות עצמה. צריכת תקשורת אינטנסיבית יוצרת לעיתים תחושת דחיפות ואיום שאינה משקפת את מה שמתרחש בפועל בין אנשים ברחוב.
אפשר - וצריך - להחליף דעות, להתווכח, להתאמץ להשפיע. אבל אסור להתבלבל: אין פילוג בעם ישראל. יש עם אחד, עם ויכוחים. עם אחד - עם לב גדול. עם אחד - עם נשמה עמוקה. ואת זה אי אפשר לשבור.