"מעצמות" אירופה - בריטניה ובעיקר צרפת - הפגינו לא אחת קוצר ראייה פוליטי וחולשה אסטרטגית מול איומים ברורים. לולא תמיכת ארצות הברית, ספק אם היו מצליחות להיחלץ מהמלכודות שאליהן קלעו את עצמן.
צרפת, שקרסה במהירות מול גרמניה הנאצית ביוני 1940, שוחררה רק בזכות מאמץ עצום של בעלות הברית, ובראשן ארצות הברית. בריטניה, בניגוד לצרפת, גילתה עמידה מרשימה בקרב על בריטניה (1940), שבו הצליחה לבלום את חיל האוויר הגרמני, ללא עזרת ארצות הברית. בהמשך המלחמה היא נאלצה להסתמך בהיקף נרחב על העוצמה האמריקאית, עד לניצחון ב- 1945.
שתי הדוגמאות הבאות ממחישות את הנתק של בריטניה וצרפת מהמציאות בהזדמנויות מכריעות:
- ב- 1916, לקראת תום מלחמת העולם הראשונה, שתי ה"מעצמות" הללו חילקו ביניהן את המזרח התיכון בקווים גסים ושרירותיים - הסכם סייקס-פיקו (בריטי וצרפתי, בהתאמה) - ויצרו את המציאות המורכבת המסבכת את החיים במזרח התיכון במאה השנים האחרונות.
- ב- 1938, ערב מלחמת העולם השנייה, שתי ה"מעצמות" הללו שגו בהבנת האיום הגרמני וראשי ממשלותיהן - אדוארד דאלאדייה (Édouard Daladier) ו- נוויל צ'מברלין (Neville Chamberlain) - הסגירו את צ'כוסלובקיה - הסכם מינכן הפייסני (ספטמבר 1938) - לתוקפן הגרמני. "שלום בדורנו" הפך עד מהרה לסמל לשגיאה מדינית נוראה הנובעת מקריאה שגויה של המציאות.
אבל, אותן "מעצמות" קצרות-רואי הן המובילות את הגל העכור באירופה, שיסודותיו נטועים באנטישמיות הידועה מאז ומתמיד, והמופע הנוכחי שלו הוא מדינה לעם המומצא, בתוככי ארץ ישראל, ועל אף כל מה שראו ב- 7 באוקטובר 2023. בהקשר זה נאמר שוב ושוב השקר של "פתרון שתי המדינות", שהוא היפוכו המוחלט של שלום.
במאמר מוסגר ניתן להזכיר כאן את צביעותו ש מקרון, שרק לפני ימים אחדים קבע את יום ה- 12 ביולי מדי שנה כיום שבו תציין צרפת את יום הזיכרון השנתי לאלפרד דרייפוס, היום שבו זוכה הקצין היהודי צרפתי מאשמת בגידה. לכאורה צעד נגד האנטישמיות. חלפו רק ימים אחדים ואותו מקרון חשף את פרצופו האמתי ואת תכניותיו האנטישמיות: פרס לטרור ומדינה פלשתינאית בלב ארץ ישראל.
לאותו נשיא מנותק ועוין כדאי להציג נתונים אחדים על מגמות האיסלמיזציה של צרפת: שיעור המוסלמים בצרפת הוא כ- 10%, ובפריז רבתי (כולל הפרברים) הוא נושק ל- 20%. בקרב ילדים מתחת לגיל 15 הנתונים גבוהים יותר ומצביעים על המגמה. הנתונים המקבילים הם 18% בכלל האוכלוסייה, ובפריז הרבה יותר מכך.
אם צרפת, ומדינות צבועות/אנטישמיות אחרות, היו באמת דוגלות בזכויות האדם היו מכבדות גם את זכותו של אדם לחופש הגירה, ובהקשר זה היו מתנדבות לאפשר לעזתים הרוצים בכך להגר אליהן. במקום לסייע לחמאס למנוע מזון מהעזתים, צרפת, ומדינות צבועות/אנטישמיות אחרות, יכולות לקבל לתחומן עזתים לפי מפתח מסוים.
לדוגמא: כל אחת מהמדינות הגדולות (כמו צרפת, בריטניה, גרמניה ועוד) - 200,000 עזתים; המדינות הבינוניות (כמו ספרד ועוד) - 100,000 עזתים; המדינות הקטנות (כמו נורבגיה, אירלנד ועוד) - 50,000 עזתים. מדינות אירופה המנסות לפגוע בישראל - ובהמשך הדרך גם בעצמן - מוזמנות לשלוח את אניותיהן ומטוסיהן להסיע את המהגרים העזתים המעוניינים להגר.
רבות מדובר על ההסברה הישראלית אשר מתקשה להסביר את מה שכמעט לא ניתן להסביר: תמונה של ילד עזתי רעב (גם אם איננו עזתי ו/או איננו רעב) מול טנקים ישראלים. קל יותר להסביר שעוד לפני שתוקם מדינה פלשתינאית בארץ ישראל יתפרק האיחוד האירופי המלאכותי למרכיביו.
כמו כן, יש להבהיר כבר עתה לצרפת, בריטניה ומדינות אחרות המתכוונות להכיר במדינה פלשתינאית לצד ישראל בתחילה ועל חורבותיה בהמשך, שהתגובה הישראלית המידית לצעד כזה תהיה סיפוח צפון הרצועה, שם פעלו עד איוולת ההתנתקות והגירוש הגזעני, לפני עשרים שנה בדיוק, שלושה יישובים פורחים: ניסנית, דוגית, אלי סיני. וכמובן, יש להפסיק עוד היום כל פעילות אירופית ביהודה ובשומרון.