הסדרה "אשמים תמיד" שיצר שמעון ריקלין לכבוד מלאת 20 שנה להתנתקות ופינוי גוש קטיף היא מסמך חשוב שמתעד היטב את מה שקרה, ועשיר במראות ובתכנים של אותו אירוע נורא באוגוסט 2005.
הקריאה המהדהדת של הרופא סודי נמיר בעת פינויו שעוד יפלו טילים באשקלון ועוד היא בבחינת נבואה שנתנה בשעת מצוקה, ואיש גם לא בימין שער עד כמה היא תתברר כנכונה במבחן ההיסטוריה. ההליך שבו קבל שרון את ההחלטה על ההתנתקות שבו דרך על הדמוקרטיה בתוך הליכוד ומחוצה לו, והאתרוג המהדהד של אמנון אברמוביץ, שחשף את צביעות השמאל ומוסריותו הבררנית, משתקפת היטב במה שקורה היום. אבל השיא היה האתרוג של מערכת המשפט ה"אובייקטיבית נייטרלית" בדמותו של מני מזוז, שלא פעל כפי שמנדלבליט פעל, וגרם לפארסה של משפט נתניהו היום.
מטבע הלשון שלמד יוסי שריד את צבי הנדל "כעומק החקירה כך עומק העקירה" ועוד שפע של אירועים אמירות ופעולות נותנות מימד אחר של הבנה היסטורית עמוקה של מה שקרה ומה שאנחנו חווים יום. אכן "החשבון" הערכי מוסרי והיסטורי שמנסה ריקלין להגיש לשמאל הוא נכון, וזו "הנהלת חשבונות" נכונה של טענות והאשמות, בבחינת "מגיע להם" ואפילו עוד יותר ועוד יותר.
אבל העמדה הפיכולוגית והציבורית שנותן ריקלין בכותרת, ולכל אורך הסדרה הוא שגוי מיסודו, ומהווה "התקרבנות" עמוקה מדי ומיותרת. מהתקרבנות לא נבנים, ולא מתרוממים הלאה ובוחרים בחיים וביצירה, והדוגמא המדהימה היא של דור ניצולי השואה והדור השני שיצרו והקימו את מדינת ישראל לתפארת..
חבל שהרציונל והמסר העיקרי הוא שגוי מבחינה ערכית ופסיכולוגית, ומעמיד את הציבור הדתי לאומי בעיקר, והימין כולו כאשמים וקורבנות של השמאל. הקשר וההשפעות החברתיות והפוליטיות לאסון הנורא של ה-7.10 הוא בגדול נכון ביסודו, אם כי גם בזה רצוי לדייק ולא לעשות הכללות גורפות, כאילו ההתנתקות היא שורש הרע של כל הקונצפציות הביטחונית השגויות. המחדל הוא כל כך גדול ונורא שניתן להכיל בתוכו הרבה יותר אישים וגורמים, ולא להדביק לו שורש אחד ויחיד.
הציבור הדתי לאומי מזמן כבר כבש את מקומו בהובלת המדינה ונמצא בכל מקום בביטחון בכלכלה במדע ובאקדמיה, ולא נזקק יותר לעמדה חברתית רגרסיבית של קורבן והתקרבנות. בתקשורת נוצרה בעיה ועדיין היא קיימת בדומיננטיות של ערוצי 12 13 ואפילו 11, אבל ערוץ 14 ואולי 24 מתקנים את העיוות. חשוב שערוץ 14 לא יפול בפח ומלכודת ויתפתח ויתנהל כמו ערוצי 12 ו13 רק עם דעות הפוכות.
תכנית הדגל שלו הפטריוטים מאתגרים ונותנים מכות הגונות לשמאל, אבל רצוי ל"החליף לערוץ" אחר, יותר ערכי ורוחני, ופחות פוליטי ובטח לא מגזרי ככל האפשר. המדינה זקוקה לחיים באווירה ציבורית אחרת, וחילופי מהלומות בין בכירים בתיקשורת ובערוצים לא מקדמים את ישראל למקום שבו היא צריכה להיות. נכון שבמציאות יש פוליטיקה ויש פוליטיקאים, אבל גם הם ניתנים לשנוי, עידון ושפה יותר נקייה וגבוהה.
תשעה באב כל שנה הוא הזדמנות לשמאל לסמן את הקנאים והקיצונים כאשמים בחורבן בית שני, וכל שנה בן גביר העלייה דרמטית מוחצנת ומוקצנת מספק את הסחורה. צודק ההיסטוריון החשוב מיכאל בן ארי שמסמן גם את אלו שחרגו וחברו לאויב הרומאי כאשמים לא פחות, והשמאל של היום במקהלת הגינוי לפעולות שלנו בעזה, עד לגלישה הקיצונית של דויד גרוסמן וקדם לו יאיר גולן שהאשימו אותנו ברצח עם בדומה לאלו שחברו לרומאים בבית שני.
מעבר למשוואות היסטוריות כאלו או אחרת משימת הדור שלנו היא לייצר היסטוריה חדשה של עם ישראל בשלמותו ובארצו, אשר מתעלה מעל המחלוקות, נלחם על המדינה . על הציבור הדתי לאומי להתרכז במה שהוא עושה ותורם למדינה, בלי מדידות והשוואות לחילונים או לחרדים, ואת השאר תשפוט ההיסטוריה.