הר הבית. המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. המקום עליו חלמו דורות, לשם נשואות עיניו של כל יהודי ולבו פועם אליו גם ממרחקים. ולמרות זאת, בתקופה האחרונה נדמה כי מקדש מלך עיר מלוכה הפך לטרנד. אתר ביקור, לוקיישן לסלפי, עוד פוסט לרשת.
"תמונה מהר הבית", "גם אני הייתי על ההר" - כאילו מדובר בעוד סיור בירושלים, או פגישה עם דמות מפורסמת. אנשים מצלמים, מעלים, משתפים - והלב שואל: האם שכחנו היכן אנו עומדים?
הר הבית איננו תפאורה. הוא איננו רקע לתמונה. הוא אינו נוף לצילום ואינו טקסט לתיאור. זהו בית ה'. קודש הקודשים. המקום שממנו נברא העולם. המקום שעליו ניבאו כל הנביאים, שאליו נכספו האבות, שעליו נשפכו אינספור דמעות של געגוע ובקשה.
אין סיכוי שבעולם ששרדנו אלפיים שנות גלות, רדיפות, גירושים, שואה ותפילות — כדי לעלות להר ו"להעלות סטורי". אין סיכוי שכל ההיסטוריה היהודית התקפלה לכדי תמונה עם כיפת הסלע בזווית מחמיאה. אין סיכוי שאברהם, יצחק ויעקב — שהביטו, זיהו, רעדו וידעו — עשו זאת כדי שנציב שם מצלמה ונחפש פילטר.
הרי אם היה בית מקדש בנוי היום — לא היינו מעלים לשם טלפון, לא מצלמה, ולא פוסט. היינו עומדים ביראה. שותקים. מתבטלים.
הר הבית דורש הרבה יותר מתיעוד. הוא דורש ניקיון הלב. טהרה. כוונה. יראת קודש. הוא לא נועד להיות רקע לשיתוף — אלא שער לשמים.
אולי יש מי שמדמיינים בית מקדש אחר: כזה שיתועד בכל שלב. סרטון על כהנים, תיעוד מרגש של הדלקת המנורה, שידור חי מהקרבת הקרבן — והכול מלוּוה בכיתוב "הועבר פעמים רבות".
אבל אני לא חולם על מקדש כזה. אני חולם על מקדש אחר. מקדש שנבנה מדמעות, מתשוקה, ממסירות. מקדש שאליו כיוונו כל גדולי האומה, מקובלים ואנשים פשוטים. מקדש עליו נאמר "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים", שבו שורה שכינה, שבו הלב פועם באמת, שבו אין צורך במצלמה - כי הכול ברור, עמוק, נוכח.
ואולי, אולי באמת איני יודע על מה אני חולם. כי זה כל כך גדול, כל כך נשגב, שכל ניסיון לתרגם את החלום הזה למילים — נשאר קטן, מוגבל, דל.
בית מקדש כזה לעולם לא ייכנס לעין המצלמה. ולעיתים נדמה, שגם לא לעין הרגילה.
אבל עליו אני חולם. או לפחות מנסה לחלום.