הגיע הזמן להודות: המצפן המוסרי של אליטת התרבות הישראלית מצביע תמיד לכיוון אחד - נגד ישראל.
לא משנה מה קרה, לא משנה מי התחיל, לא משנה כמה דם יהודי נשפך. בסוף, האשמה תמיד עלינו.
ב-8 באוקטובר, כשגופתה של שני לוק עוד הייתה למרמס והתאומים ליאל וינאי חצרוני בני ה-12 עדיין הוגדרו כנעדרים מבארי - אז האמנים שלנו הבינו.
הם הבינו כשלקח 14 יום למצוא שרידי DNA של ינאי, וחודש וחצי לשרידיה של ליאל.
הם הבינו כששמעו על ירדן ביבס שיצא מהממ"ד מתוך מחשבה שאשתו וילדיו בטוחים, רק כדי לגלות אחרי 484 יום שגם שירי, וגם אריאל וכפיר הקטנים - נחטפו ונרצחו.
אז הם צעקו "לא נשכח ולא נסלח".
אבל המצפן המוסרי שלהם לא יכול להצביע לכיוון הזה יותר מדי זמן. הוא נמשך כמו מגנט חזרה לנקודת האפס שלו: אנחנו האשמים. תמיד אנחנו.
מאיפה החוצפה? אתם כותבים שאתם מזועזעים מ"הרג ילדים ובלתי-מעורבים" בעזה. איפה המילים שלכם על אריאל וכפיר שנרצחו באכזריות בידי מחבלים בדם קר - לא בירי מרחוק, אלא בידיים?
איפה הייתם כששמעתם את ליאל הקטנה, בוכה למוקד 100 בזמן שהמחבלים מחזיקים בה, שהיא רק ילדה ויש לה מחר בית ספר?
איפה הזעקה שלכם על אמילי הנד בת ה-9, שאביה כבר הספיד אותה וחשב שעדיף שנהרגה מאשר נחטפה?
לא למדתם כלום מהרצח המזוויע של חברתכם ויויאן סילבר בת ה-74, פעילת השלום שהסיעה חולים מעזה לבתי חולים בישראל?
החברים הפלסטינים שלה - אלה שהיא עזרה להם במשך שנים - רצחו אותה בדם קר. לקח יותר מחודש עד שזוהו שרידיה.
התרגלתם שאין לכם אלטרנטיבה, אבל נפלתם על הדור הלא נכון - עידן עמדי, הזמר והלוחם שנפצע קשה בלחימה ברצועה, ניצב בחוד החנית של האמנים הצעירים ומצהיר בגאון: "מנותקים ומפיצי פייק. - חבורת פריבילגים שממשיכים להדהד טיפשות, בורות ושקרים". עידן לא עומד לבדו, ישי ריבו, חנן בן ארי, הראל סקעת, ועוד אמנים בעלי זיכרון לטווח ארוך, עדיין זוכרים מה ראו עיניהם באותה שבת ארורה. הם יודעים היטב מי הקורבן ומי התוקפן.
הדור הצעיר של האמנים, לא שכח את הסבתות שנשרפו חיות במקלטים. את הנערות שנאנסו. את התינוקות שנשחטו. אבל מסתבר שבעבורכם שום דבר לא יעזור. המצפן המוסרי שלכם כבר הסתובב סופית. עכשיו - אתם דואגים ל"הרעבה" בעזה.
כאילו אנחנו לא המדינה היחידה בהיסטוריה שמאכילה את אוכלוסיית האויב בזמן מלחמה - בעוד האויב עצמו מרעיב את בנינו במנהרות. מאיפה האומץ להפיץ שקרים על "פשעי מלחמה"? יצא לכם לראות את סרטוני גופתה של שני לוק, מעוותת ומוטלת על טנדר, כשהמוני עזתים צוהלים ויורקים עליה? זה פשעי מלחמה.
אבל לא. בשבילכם, פשע המלחמה האמיתי הוא שאנחנו לא מגישים את הלחי השנייה. שאנחנו עוד זוכרים את מה שאתם כבר שכחתם. ומי אתם בכלל, אותם אלף החותמים? מה שווה קולם של אלף "אמנים" שיודעים לשיר יפה - מול קולם של אלף צעירים היודעים להילחם יפה? אלה שצועקים בגרון ניחר "2 מדלג!" או "הותקלנו מלפנים, קדימה להסתער" תוך כדי ריצה תחת אש כדי להציל חיים.
הם לא מופיעים על הבמות. הם מופיעים בשטח. והם הגיבורים האמיתיים. חלפו הימים שבהם אמנים ומומחים מטעם עצמם יכתיבו לעם מה נכון ומה לא. חלפו הימים שבהם מי שיודע לנגן בגיטרה או לצייר ציור חשב שזה נותן לו מונופול על המוסר. הדור הזה כבר לא קונה את התרמית.
הדור הזה יודע להבחין בין מי שמוכן להקריב את חייו, לבין מי שמקריב מילים יפות תוך כדי שהוא מקריב את אלה שמשלמים את המחיר. אתם אולי לא שומעים יותר את הבכי של הפראמדיקית עמית מן הי"ד מתוך המרפאה. אולי לא שומעים את הילדה משדרות שואלת את השוטרים - "אתם של ישראל?"
אולי גם לא שומעים את קולו של האב הזועק לבתו - "יובל, תהיי מתה! תעמידי פני מתה!" אבל אנחנו עדיין שומעים. כל לילה. כל בוקר. כל רגע. ואנחנו לא נשכח. גם אם אלף אמנים בחרו לשכוח - כי גם אלף כבאים, לא יצליחו לכבות את עם ישראל.