פרופ' קובי מיכאל, חוקר בכיר במכון משגב ובמכון למחקרי ביטחון לאומי, מודאג מאוד מהתנהלות הדרג הצבאי שמביע התנגדות לכוונת ראש הממשלה לכבוש את רצועת עזה אך עושה זאת באמצעים שחורגים מסמכותו.
"אנחנו נמצאים במצב שבו הצבא אומר את אשר על ליבו ועל דעתו לציבור והוא מנהל שיח עם הדרג המדיני דרך הציבור כדי לייצר עליו לחץ ולצמצם את האפשרות של הדרג המדיני לקבל החלטות שלדעת הדרג הצבאי נחשבות שגויות - כמו ההחלטה לכבוש את הרצועה ולהחיל ממשל צבאי שהצבא מאוד מתנגד לה. מדובר כאן בחריגה חמורה ומסוכנת נכללי המשחק של יחסי דרג מדיני ודרג צבאי במדינה דמוקרטית. הדבר הזה הוא חרב פיפיות. יש אנשים שמאוד מרוצים שהצבא הפך להיות סוג של שומר סף ומגן הדמוקרטיה - כי זה תואם את דעתם האישית", מזהיר פרופ' מיכאל.
הוא גם מסביר מדוע מדובר במהלך מסוכן. "מבלי להביע את עמדתי, אני חושב שכל אותם אנשים שתומכים בהתנהלות הזאת לא לוקחים בחשבון את האפשרות שאם תהיה ממשלה אחרת שתרצה לעשות מהלך אחר שטוב לשיטתם, כמו לפרק התנחלויות או להחזיר שטחים והצבא יתנגד לכך, הוא יפעל באותו אופן ויעשה כל אשר לאל ידו, כולל לדלג מעל הדרג המדיני מעל ראשו ולדבר עם הציבור, כדי לסכל את כוונותיו של הדרג המדיני הנבחר. צריך לזכור, זה תמיד עובד לשני הכיוונים. אני מציע שבלי קשר לעמדה האישית של כל אחד מאיתנו, עלינו לעמוד על המשמר בכל מה שקשור לכללי ההתנהגות, ולנורמות המתחייבות ביחסי הדרגים במדינה דמוקרטית".
פרופ' מיכאל מזכיר שכיבוש רצועת עזה היה המטרה המקורית של מבצע 'מרכבות גדעון'. "הסיפור של מרכבות גדעון היה הסיפור של כיבוש הרצועה וזה לא קרה. חשבנו שאם לא ניקח את מרכבות גדעון למימוש מלא, נשתמש רק בחלקים שייצרו לחץ צבאי, הדבר ידחוף את חמאס לעמדות פשרניות יותר ולכיוון מתווה וויטקוף.
זה לא קרה משום שחמאס נמצא בתודעה של ניצחון ובתחושה שידו על העליונה וכל העולם עושה את העבודה עבורו, ישראל נכתשת מצד הקהילה הבינלאומית וגם המתח בתוך החברה הישראלית מתעצם וכולל משבר אמון בין הדרג המדיני לצבאי ובין החברה לצבא. במקביל ישראל מגדילה סיוע הומניטרי ללא שום תשלום מחמאס. אז למה לארגון הטרור לרוץ למשא ומתן או לחשוב על ויתורים? הם בתחושה שהם כבר ניצחו, והניצחון הזה הולך להיות עוד יותר גדול, אם תהיה להם סבלנות".
לכן, לדעתו, מהלך לכיבוש הרצועה הוא בלתי נמנע. "אני חושב שהדרג המדיני, בהנחה שלא מדובר כאן באיזשהו סוג של תרגיל במשא ומתן, הגיע למסקנה שאין שום ברירה אחרת חוץ מכיבוש הרצועה. נקלענו במידה רבה מאוד לסוג של מיצר אסטרטגי, שבו אנחנו לא מצליחים לממש את מטרות המלחמה, לא להכריע את חמאס במובן של פירוקו כישות מדינתית וצבאית מאורגנת, ולא לשחרר חטופים. אנחנו גם אוכלים את הדגים המסריחים, גם מגורשים מהעיר וגם לא מממשים את מטרות המלחמה".
לדעתו, יש גם דרך נכונה להציג את המצב בזירה הבינלאומית, למרות שסביר יותר שישראל תספוג עוד מהלומות מבחינת מעמדה הבינלאומי. "אנחנו עלולים להמשיך להירדף ולשלם מחירים בזירה הבינלאומית, אבל התיאום עם ארה"ב יאפשר לנו לספוג את המחיר ובלבד שזה לא יהיה כיבוש עזה לשם כיבוש בלבד. המטרה חייבת להיות לפרק את חמאס, ליצור תנאים טובים יותר לשחרור יותר חטופים ולהצהיר שאין לנו תביעות טריטוריאליות או רצון לשלוט על הרצועה, אבל אנחנו נאלצים לכבוש את כל הרצועה ולהחיל ממשל צבאי, מכיוון שזאת דרך היחידה לפרק את חמאס, למנוע מחמאס את האפשרות לבנות את עצמו מחדש ולהכין את התשתית לצמיחתה של חלופה שלטונית אזרחית מתוך הרצועה, שתיתמך על ידי כוח משימה בין ערבי, תקבל גיבוי בינלאומי בעיקר מארצות הברית, ותתחיל באופן מאוד הדרגתי, על פני ציר הזמן של לא פחות משלוש שנות, לבנות יכולות שלטוניות אפקטיביות ברצועת עזה ולייצר תהליך שיקום וכשהיא תבסס אחיזה לאט לאט הממשל הצבאי יתפרק".
ומה לגבי הסיכון לחטופים במהלך של כיבוש מלא ברצועה? "יש במהלך הזה סיכון לגבי חיי החטופים או חלק מהם, אבל אני חושב שיש סיכון דומה גם אם נבחר בחתירה להסכם. אני לא מזהה כאן אינדיקציה שחמאס ממהר לשחרר את כל החטופים שברשותו - וגם אם ירצה - לא בטוח שהוא יכול כי חלקם לא מוחזקים על ידי הארגון ולא בטוח שמקור הסמכות בעזה יכול להשפיע על כל הארגון.
הדרג המדיני צריך לשקול לא רק את הכאן ועכשיו אלא להבין את המשמעויות הנלוות לכל בחירה אסטרטגית שהוא עושה ולהיות מסוגל לבוא ולומר לציבור באופן הכי פתוח והוגן, מדוע בחר בבחירה האסטרטגית הזו, מדוע להבנתו עלותה היא הנמוכה ביותר ומדוע היא תורמת את התרומה המשמעותית ביותר לביטחון ישראל היום ומחר, ומה המחירים שכרוכים בזה", הוא מסכם.