היחסים בין ממשלת ישראל הנוכחית לבין היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב-מיארה, הגיעו לשפל חסר תקדים, המאופיין במשבר אמון עמוק ובחוסר יכולת לשתף פעולה באופן יעיל, וטוב עשתה ממשלת ישראל שהודיעה על פיטוריה.
הממשלה, שנבחרה על ידי הציבור ליישם מדיניות ברורה, טוענת כי התנהלותה של היועצת המשפטית חותרת תחת מנדט זה, מונעת משילות אפקטיבית, ובמקרים מסוימים אף נתפסת כתומכת בגורמי אופוזיציה. עמדה זו מבוססת על מספר טיעונים מהותיים, המצביעים על הצורך הדחוף בשינוי בתפקיד ובמעמד היועץ המשפטי לממשלה בישראל.
הטענה המרכזית של הממשלה היא שתפקיד היועצת המשפטית לממשלה, כשמו כן הוא - ייעוץ. בעוד שחוות דעתה של היועצת המשפטית נחשבת כיום מחייבת את הממשלה "כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת", מעמד מחייב זה נתפס כחריגה מסמכות הפוגעת בסמכותה הביצועית של הממשלה הנבחרת.
הממשלה סוברנית לקבל החלטות על פי המדיניות שבשמה נבחרה. היא זכאית לקבל ייעוץ משפטי מקצועי, אך ההחלטה הסופית כיצד לפעול צריכה להיות בידיה, בכפוף לביקורת ציבורית עתידית של הציבור אשר יחליט בבחירות דמוקרטיות האם ברצונו להמשיך ולתמוך בממשלה הנבחרת ובהחלטותיה, או בביקורת שיפוטית של בית המשפט העליון.
היועצת המשפטית לממשלה בישראל מחזיקה בסמכויות חריגות גם ביחס לשרי הממשלה, הן בתחום הייעוץ, שבו חוות דעתה נתפסת כמחייבת, והן בתחום הייצוג, שבו היא מוסמכת לכפות על הממשלה עמדה שתוצג מטעמה בפני בתי המשפט, גם אם זו מנוגדת לעמדתה המקורית. מצב זה, המכונה לעיתים "קדם-בג"ץ", מעניק ליועצת המשפטית מעמד של בוררת משפטית בפועל עוד בטרם הגיע העניין לבית המשפט. תפקיד זה, הנתפס כחורג מהייעוץ, מערער את סמכותה של הממשלה הנבחרת לקבוע מדיניות, ומונע ממנה להציג את פרשנותה המשפטית העצמאית בפני בית המשפט, ובכך פוגע בריבונותה במסגרת הפרדת הרשויות.
הממשלה מצביעה על מקרים ספציפיים בהתנהלות היועצת המשפטית לממשלה, הנתפסים בעיניה כחסימת מדיניותה, ובמקרים מסוימים, כתמיכה בגורמי אופוזיציה.
נקודת מחלוקת מרכזית נובעת מאמירתה של היועצת המשפטית לממשלה בישיבת ממשלה כי "אין מחאה אפקטיבית בלי הטרדה והפרעה לסדר הציבורי". הצהרה זו עוררה גינוי חריף מצד ראש הממשלה ושרים נוספים, אשר פירשו אותה כהיתר להפרת חוק וככישלון בשמירה על הסדר הציבורי. שרים האשימו אותה כי היא "מעודדת את הציבור לעבור על החוק". מנקודת מבטה של הממשלה, עמדה כזו מצד היועצת המשפטית הראשית של המדינה עומדת בסתירה ישירה למנדט שלה לשמור על הסדר ולאכוף את החוק, במיוחד בהקשר של הפגנות משבשות כמו חסימות כבישים. התנהלות זו, על פי הממשלה, נתפסת כתמיכה בטקטיקות השיבוש של האופוזיציה, במקום שמירה על שלטון החוק.
בנוסף, הממשלה מנמקת את דרישתה להדחה ב"חילוקי דעות מהותיים וממושכים בין הממשלה ובין היועץ המשפטי היוצרים מצב המונע שיתוף פעולה יעיל". זהו נימוק המוכר כעילה חוקית להדחה. חילוקי דעות אלו מתבטאים, לטענת הממשלה, בחסימת יוזמות מדיניות וחקיקה, כגון הצעת החוק לביטול עילת הסבירות. התנגדותה של היועצת המשפטית לשינויים חקיקתיים אלו נתפסת כניסיון "לסכל ביקורת שיפוטית על החלטות שרירותיות, מפלות ופרסונליות".
עקרון האמון הוא יסודי בכל יחסי ייעוץ. בסקטור הפרטי, כאשר יש מחלוקת בין הבעלים של החברה לבין המלצת הייעוץ המשפטי שלה, הבעלים סוברני לקבל את ההמלצה או לדחותה. בהיעדר אמון בין הבעלים לבין היועץ המשפטי של החברה, הבעלים מפטר לאלתר את היועץ המשפטי של החברה ומחליפו ביעוץ אשר יהיה קואופרטיבי ויסייע לקדם את מטרות החברה, כמובן במסגרת החוק.
אנלוגיה זו רלוונטית גם למגזר הציבורי. הממשלה, כ"בעלים" הנבחרים על ידי הציבור, זקוקה ליועץ משפטי שבו היא בוטחת כדי ליישם את מדיניותה. מחקרים מצביעים על "סמכויות חריגות" של היועץ המשפטי לממשלה בישראל בהשוואה למדינות דמוקרטיות אחרות, שם תפקיד היועץ המשפטי אינו מחייב, ולממשלות יש אפשרות לפנות לייעוץ משפטי חיצוני. הצהרת הממשלה המפורשת על "אין כל אמון בעו"ד בהרב מיארה" מדגישה את השבר החמור ביחסים, בטענה שעבודה יעילה אינה אפשרית ללא אמון הדדי.
פיטוריה של היועצת המשפטית לממשלה ובחירת יועץ קואופרטיבי שעיקר פעילותו תהיה לנסות ולקדם את מדיניות הממשלה על פי דין ולא לחתור תחתיה, נתפסת כחיונית להשבת המשילות, לחיזוק הדמוקרטיה, לחיזוק מעמד היעוץ המשפטי לממשלה ולשמירה על הפרדת הרשויות בישראל.
הכותב הוא חבר לשכת עוה"ד בישראל ושותף במשרד עו"ד