אפתח בגילוי נאות: אני חבר של ברלה קרומבי. אבל דווקא משום כך, ומתוך הערכה אליו ושותפות אמיתית למאבקי הימין, אני נדרש להגיב לדבריו.
עשרים שנה אחרי המאבק הכושל נגד תכנית ההתנתקות, קרומבי מבקש לכתוב מחדש את הסיפור. הוא מצייר אותו בצבעים רכים, כמעט נוסטלגיים: ההבלגה נתפסת כגבורה, הכאב נתפס ככלי עיצוב והמחדל של ההנהגה מוצג כצדקת דרך. הוא מבקש סליחה מהנהגת מועצת יש”ע דאז, מתנצל על זעם הנעורים, וקובע שהזמן הוכיח את חוכמתם.
אבל הקריאה הזו, גם אם כוונתה תמימה, מסוכנת. היא מנסה להלבין את הדרך שהובילה לעקירה ולהכשיר את הקרקע לעקירה הבאה. במקום להפיק לקחים, היא מבקשת להשכיח את האמת.
ברלה, אתה מבקש סליחה מההנהגה ההיא, אבל היא זו שצריכה לבקש סליחה מאיתנו: מנערים ונערות שעמדו בצמתים עם דמעות בעיניים וצעקו “יהודי לא מגרש יהודי” והושתקו; ממשפחות שגורשו מבתיהן מבלי שיד חומלת תקבל אותן; מציבור שהופקר בשם ממלכתיות ששירתה רק צד אחד; ומאותם נרצחים רבים שהתכנית הזו אפשרה את מותם. בניגוד לדבריך ההנהגה הזו לא מנעה מלחמת אחים. היא בחרה בתמונה המצטלמת על פני עמידה איתנה, ויתרה על הציבור לו היא הייתה מחוייבת והעדיפה סיסמאות על פני אמת ובהכלה על פני אחריות.
התוצאה ברורה: גוש קטיף נחרב, צפון השומרון נעקר, 1,600 ישראלים נרצחו מאז, וציבור שלם נושא בגוף ובנפש את הצלקות.
את כפר מימון אתה מציג כרגע של הצלה, כבחירה מוסרית ששמרה על אחדות העם. אבל זה נרטיב שקרי. הדה-לגיטימציה של המתיישבים קדמה לכפר מימון. היא לא נולדה מעימות, אלא מהתייצבות רחבה מול הדמוקרטיה, מיד לאחר שהליכודניקים הכריעו נגד ההתנתקות במשאל מתפקדים. במקום לקבל את ההכרעה, קיבלנו קמפיין הסתה ברישיון.
נחום ברנע כתב ב”ידיעות אחרונות”: “כאשר הרוב מדיר את רגליו מהקלפי, המיעוט חוגג… הזנב מכשכש בכלב… המתנחלים… החליטו במקום הליכודניקים”. סימה קדמון קבעה: “הליכוד נגד העם”. נחמה דואק הסבירה ש”מי שניצח היו הפייגלינים ותושבי יש”ע”. איתן הבר דיבר על “פצצה מתקתקת” כי דימונה הצביעה לא לפי רוחו. יואל מרקוס קרא להיערך “לשפך דם”, עמי איילון רמז ל”אלטלנה שנייה”, זאב שטרנהל עודד את אויבינו לפגוע במתנחלים, משה נגבי אמר שמלחמת אזרחים לא תפחיד אותו, האלוף שלמה גזית השווה אותנו לנאצים, מאיר שלו כתב על “תותח קדוש”, ואהוד אולמרט רצה “לקצוץ ידיים”. זו הייתה שפת השיח הציבורי.
ובזמן שכל זה קורה, הוקמה בפרקליטות “יחידת אכיפה מיוחדת” בראשות שי ניצן, שתפקידה טיפול ב”עברייני ההתנתקות”. לא מדובר בארגון טרור. מדובר בציבור פוליטי לגיטימי, שזכה ליחס כאל סכנה ביטחונית. זו הפעם הראשונה שמחאה פוליטית בישראל טופלה באמות מידה של דיכוי.
ראה זה פלא. גם המחאה השקטה ביותר הוצגה כמשיחית. אפילו ההבלגה הוצגה כהתגרות. לא היה שום סף סביר של מאבק ציבורי שיכול היה להתקבל. כל התנגדות תויגה כסכנה.
זה לא נגמר לפני התכנית. באוגוסט 2005. לאחר יום הפינוי הראשון רפי גינת, אז עורך “ידיעות אחרונות”, סיכם את תחושות האליטה: “לא מצאתי גבורה אצל המתנחלים… מידה של תיאטרליות ושל זיוף… אפילו הכאב שלהם נראה כבר משוחק… הכאב השקט בעיני החיילים חונק את הגרון הרבה יותר מהכאב הצורח של משיחי הכתום”. כך נראית סגירת חשבון. לא ניתוח ציבורי, אלא אצבע מאשימה בציבור שלם, שהעז לדבוק בארץ ישראל.
אתה טוען שהמאבק ההוא הוליד הנהגה. זה נכון, אבל לא בגלל מועצת יש”ע. להפך. הנהגה חדשה צמחה מתוך ההתנערות ממנה. הצעירים שעמדו בנווה דקלים, שחסמו כבישים, שחטפו מכות ושתקו, לא המשיכו את דרכה, אלא נולדו מתוך תחושת “לא עוד”. הם הבינו שהכאב לבדו לא בונה, שהבלגה לא מונעת עוול, שהיא רק מסייעת לו. הם הפכו לשרים, לח”כים, לרבנים, למובילי מועצת ישע הנוכחית, למובילי גרעיני התיישבות - לא בזכות ההנהגה, אלא כי סירבו להישבר כמוה.
והשבר היה אמיתי. אתה מדבר על “חוויה מעצבת”. זה נכון רק לחלק. עבור רבים אחרים, זה היה שבר בלתי ניתן לאיחוי. עשרות אלפים התנתקו, לא רק מהגוש, אלא מהאמון בהנהגה. מהדת, מהציונות, מהמדינה. לא בגלל חולשה, אלא בגלל בגידה. מדינה שגירשה, הנהגה שהשפילה מבט, ואליטה דתית לאומית שבחרה לעטוף את הכול במילים יפות על אחריות.
כשאתה כותב שהציבור “ראה את הדמעות שלנו ובכה” אני ממש לא יודע על מה אתה מדבר. אני זוכר לעג בתקשורת, כתבות מגמתיות, כתבים שמביטים מהצד ומחייכים בסיפוק. אני זוכר שבקיץ ההוא שיאי היציאה לחו”ל נשברו, שמלונות הארץ התמלאו ולא רק על ידי המגורשים. באופן אישי, אני זוכר את הרגע שבו השתחררתי מסורוקה, אחרי פינוי בית הכנסת בכפר דרום, והסתובבתי ברחובות באר שבע שבור. איש לא הביט. איש לא שאל. עולם כמנהגו נהג. כלום לא קרה.
אתה משווה אותנו למחאת השמאל נגד הרפורמה, ורואה בעצמנו את המנצחים המוסריים. אבל המוסר המזויף במבחן התוצאה, לא ניצח. המאבק שלנו היה יעני מוסרי - וכשל. המאבק שלהם היה ציני וניצח. הרפורמה נעצרה. זו האמת. והיא מצביעה על כך שצדק לבדו לא מספיק. אם נמשיך לוותר על דברים קריטים שקשורים ישירות בחיי אדם בשם האיפוק, נישאר בלי מדינה להכיל בה מישהו. אגב, אם הציבור באמת הבין את כאבנו, למה זה לא עצר את המהלך? למה לא קמה תנועה ציבורית ששינתה מציאות? עובדתית הדבר היחיד שעצר את הגלגל היה פינוי עמונה. שם הציבור התעורר. שם התברר שהקרב הבא כבר לא יסתיים באיפוק.
ובסוף, אתה חותם ב”עוד נשוב”. אבל שיבה אמיתית לא תצמח מהודיה על כישלון. היא תצמח רק מהכרה בו. היא לא תגיע מתוך אותה שפה שותקת, אותה הנהגה מהוססת, אותה כורח של ממלכתיות חד־צדדית. אם באמת נרצה לשוב לגוש קטיף, לחבל עזה, לצפון השומרון, נהיה חייבים להיאבק למען זה. חבל עזה לא ייבנה ממילים יפות. הוא ייבנה מהבטחה שלא נוותר שוב.
הכותב הוא יועץ לארגוני ימין ודובר ח"כ לימור סון הר מלך