אוהבים תמיד

במהלך תשעה באב אחה"צ צפיתי במיני סדרה המצוינת של העיתונאי שמעון ריקלין "אשמים תמיד", שיצאה לרגל ציון 20 שנה לגירוש מגוש קטיף.

ריקלין גולל את השתלשלות אירועי ההתנתקות, ועמדת החברה הישראלית כלפי ציבור המתיישבים לאורך השנים ובמהלך הגירוש עצמו. הסדרה הציפה, מטבע הדברים, הרבה זיכרונות, געגועים, כאב ודמעות, על הפצע הפתוח הזה, שהמלחמה הנוכחית היא חלק בלתי נפרד ממנו.

בסיומו של הפרק השני, ראיין ריקלין את העיתונאי ינון מגל, בנוגע להשפעת התקשורת הימנית, שלא הייתה נוכחת כמעט באותם ימים, ובנוגע לדרך המאבק הכתום, שחרת על דגלו את הסיסמה: "באהבה ננצח".

מגל: "אם אתה שואל אותי, עם ישראל בחלקים גדולים שלו, זז לכיוון של יותר פוקוס על המציאות, ויותר חיבור לזהות שלו באופן כללי. לא תראה את זה אולי בהכרח שמצביעים לביבי או סמוטריץ' או בן גביר, או לחרדים, אבל בתודעה, התודעה השתנתה. ומה שאנחנו עושים (=בערוץ 14 ובתקשורת הימנית) זה דבר חשוב מאוד. זה מאבק על הזהות שלנו".

ריקלין: "אני מדבר על זה לאור ההתנהלות האצילית של תושבי גוש קטיף, שהם אמרו, 'באהבה ננצח', נוותר על הבתים".

מגל: "אחרי מה שקרה, אם ייכנס עוד אירוע כזה של פינוי יישובים, זה לא יהיה "באהבה ננצח". כי ראינו למה זה הוביל. זה לא יכול לקרות.... רוב עם ישראל, בטח הימין - לא ייתן. זה לא יהיה 'באהבה ננצח'".

בדברים הבאים אבקש להתייחס לטענתו של ינון מגל. בעיקר אבקש לנסות להבין את משמעותו של המאבק הנחוש והאצילי ההוא, שאף שלא הצליח במבחן תוצאת עצירת הגירוש, הפך לציון דרך חשוב מאוד ברוח שמובילה כעת את המדינה בזירות שונות.

למה הם בעצם מתנהגים כך?

לפני כחמש-עשרה שנה הוציא לאור הסופר והעיתונאי אלישיב רייכנר את הספר "כתום המאבק - גוש קטיף במערכה". על כריכת הספר רואים חיילת נושאת בידיה ילדה קטנה לבושה בחולצה כתומה, נוגעת בקיר בית שעליו נכתב בגרפיטי כתום: "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך".

הספר נפתח בתיאור כמה כתבות מהעיתונות של אותם ימים: "ראש חודש אב תשס"ה, שבועיים לפני התאריך המיועד לעקירת יישובי גוש קטיף, והיישובים הללו שוקקי חיים. יותם ירקוני, כתב מעריב, התבטא באותו היום בעיתונו: 'עיניים חילוניות מערביות מביטות משתאות בפלא הזה. איך הם ממשיכים לחיות כרגיל? מדוע הם עדיין שמחים? למה הם (רובם) לא אורזים? ובעיקר, למה הם בעצם מתנהגים כך?'

"בהארץ כותב יאיר אטינגר באותם ימים: 'הנחת העבודה של הממשלה היתה, כי ככל שיתקרב מועד הפינוי, יותר ויותר תושבים יעזבו והחזית האחידה של גוש קטיף תיסדק בהדרגה. 11 ימים לפני, ברור שההנחה הזאת קרסה. כמעט כל תושבי נווה דקלים - בירת הגוש שמקרינה על כל שאר היישובים - מתעוררים הבוקר לעוד יום של כסיסת ציפורניים אבל טכנית, מושלת בו שגרת החיים'.

"בידיעות אחרונות מפורסם באותם ימים סקר עדכני שנערך על ידי משרד ראש הממשלה ומנהלת ההתנתקות. מהסקר עולה שרוב התושבים מתכוונים להמתין בבתיהם עד לנקישה על הדלת של החיילים והשוטרים העוקרים. נתון נוסף שעולה מהסקר ומדאיג את הממשלה, הוא ששבועיים לפני תאריך העקירה, שמונים אחוז מתושבי גוש קטיף לא החלו לארוז את חפציהם. ההערכה המקורית במשרד ראש הממשלה היתה כי שליש עד מחצית מהתושבים יארזו את חפציהם בשלב זה".

לאחר תיאורים אלה ואחרים כתב רייכנר את השאלות המתבקשות: "מה גרם לאלפי התושבים בגוש קטיף להישאר בבתיהם עד לימים האחרונים שלפני העקירה?... מה היתה מטרת העמידה הגאה הזאת, ומהי האידיאולוגיה שעמדה מאחוריה, האם היתה זו נאיביות ואמונה עיוורת שהעקירה 'היה לא תהיה' או אמירה ערכית ומפוכחת?"

כשאתה אוהב באמת

התשובה לשאלות אלה, שבאה לידי ביטוי גם במסירות ובהקרבה במלחמה הנוכחית, קשורה לציווי שעליו נקרא בפרשת השבוע, ושאותו אנו מזכירים בוקר וערב; "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ו, ה).

בשיחה לפרשת ואתחנן, האיר מו"ר הרב אלישע וישליצקי זצ"ל את מהות האהבה הזאת ואת הדרך שבה התבטאה במאבקם של אנשי גוש קטיף (מתוך החוברת "כדבר אלישע", ספר דברים עמ' 34-35): "הדבקות הלאומית שלנו ברצון הבורא, באה לידי ביטוי גם בפסוק 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ'. על מנת שלא נטעה לחשוב שמושגי הדבקות והאהבה הם סוג של חוויה רוחנית וסיפוק רגשי, אומרת לנו התורה: 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ'. אהבת ה' איננה עבודה קלה: 'בְּכָל לְבָבְךָ' - יש כוחות שונים בנפש, חלק מהכוחות עלולים להפיל ולרסק אותנו מבחינה מוסרית. קבלת עול מלכות שמיים פירושה מוכנות להטות את כל הכוחות, גם את כוחות היצר, לכיוון של עבודת ה'.

"'בכל נפשך' - רבי עקיבא אומר: אפילו נוטל את נפשך" (ברכות סא, ב). המושגים של דבקות ואהבה עלולים להטעות ולהרגיל אותנו לתפיסת חיים שטחית שכביכול האהבה והדבקות באים לידי ביטוי רק כאשר הכל זורם, ויש תחושה טובה של סיפוק עצמי. מלמד אותנו רבי עקיבא: "ואהבת... בכל נפשך" זה הפוך לגמרי - אפילו נוטל את נפשך, כלומר: אפילו מייסר אותך, בין אם זה במובן הפרטי ובין אם זה במובן הציבורי. שעת המבחן הגדולה של האהבה היא במצבים האלה. כשאתה אוהב באמת, זו אינה אהבה התלויה בדבר אלא אהבת האמת מפני שהיא אמת".

יש בנו אהבה והיא תנצח

"'ובכל מאודך' - בכל ממונך. לאנשי גוש קטיף היה מבחן אמוני גדול בסוגיית הממון. כל הלחץ הפסיכולוגי התרכז בניסיון לאיים על אנשים מבחינה כלכלית. פתאום רשויות המשפט שכחו את המושג של 'זכות הקניין'. אין זכר ל'חופש העיסוק' וזכויות הפרט נרמסו ברגל גסה. זה היה ניסיון עצום: האם אנו מסוגלים לאהוב את ה' ולאהוב את ארץ ישראל בכל מאודנו? האם גם במצבים האלה האחיזה בארץ ישראל תהיה בלי סדק ובלי פקפוק?...

"'פעמיים באהבה שמע אומרים' - אומרים אנו בכל בוקר וערב 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ'. מוכנים אנו לכל ניסיון ולכל משימה. לאן הקב''ה יקח את המוכנות הזאת? זה בידיים שלו. מה אנו מצמיחים מתוך הקשיים הללו? זה בידיים שלנו".

אנשי גוש קטיף והצועדים לאורם עד הימים האלה, פעלו מתוך אהבה. אך לא אהבה לאומית רומנטית נאיבית אלא אהבה עמוקה וכנה. אהבה בראש ובראשונה לקדוש ברוך הוא, ה' אלוקינו ה' אחד. שכאשר עומדים מולו, כל דרכי המאבק מקבלות ערך ומשמעות שונות לגמרי. אהבה עמוקה לעם ישראל, ואהבה עמוקה לארץ ישראל. כאשר כל אלה נובעים ממקור החיים ברוך הוא, הרי שגם הן מקבלות ערך עמוק ונצחי שאיננו מתחיל מרווחים חומריים חולפים וממילא - גם איננו מסתיים בהם. דווקא בימים אלה, שבהם אנו רואים כיצד אנשים בעלי עבר צבאי וביטחוני מפואר מהדהדים מסרים של הגרועים באויבינו ומעודדים כניעה אליהם, ניכר עוד יותר שכאשר אהבה לערכים שואבת ממקור נצחי, האהבה איננה מתייבשת ונחלשת אלא הולכת ומתעצמת.

במובן הזה, לא די בכותרת "אשמים תמיד", יש להוסיף באותה נשימה גם "אוהבים תמיד".