שאנור, אנחנו שבים

הייתי רק בן 5 ביום הזה, ובכל זאת כל רגע בו ובשבועות שלפניו חרוט בזיכרוני כאילו קרה היום. כשניגשתי לכתוב את הטור הזה לא דמיינתי איזה בליל רגשות עזים ובלתי צפויים הוא יציף לי, עדות לפצע הפתוח שטרם התאחה.

מאז שגורשתי עם משפחתי מהישוב שאנור בצפון השומרון חוויתי על בשרי עוד עשרות פינויים מהבית בגבעות שונות לאורך העשור האחרון, אולם התחושות הקשות באף אחד מהם לא התקרבו לעשירית מהשבר בו חווינו בגירוש הארור.

את הפצע המדמם שסוחב איתו כל מגורש מגוש קטיף וצפון השומרון קשה לתאר במילים. זר לא יבין זאת. כל נגיעה בו כואבת, ואפילו צפייה בסתם תיעודים מקיץ תשס"ה קשה לעיתים. עד היום איני מסוגל לצפות בסרטי גירוש מגוש קטיף, ומוצא את עצמי מתמלא בזעם וכאב קשים מנשוא לנוכח מראות העקירה - אל מול כמעט אפס התנגדות פיזית מצד התושבים שהונדסו בידי מועצת יש"ע לצאת מבתיהם לבלי שוב ככבשים צייתניות.

במובן הזה, דווקא במקומות כמו הישוב בו גדלתי בהם כן התחולל מאבק אמיתי, שיכך זה מעט מהכאב ותחושת חוסר האונים. הידיעה שנלחמת על הבית ככל יכולתך גם אם הפסדת לבסוף בקרב, יש בה כדי לתת תקווה ויכולת להרים את הראש ולהמשיך הלאה לשליחות הבאה.

לשאנור הגענו כמשפחה התשיעית, היישר הגרעין התורני ברמת גן. יישוב קהילתי ששכן בעמק מוריק ויפייפייה בצפון השומרון. שליח חב"ד שעבר ראשון עם משפחתו לישוב, משפחות יראות שמים עם לב זהב, אוטובוס ממוגן ומאובק שהיה מגיע למקום פעמים בודדות ביום והיווה מקור התחבורה היחיד, כמה אומנים רוסים שהפעילו תערוכת אומנות בקומה השניה במצודה והמון אהבה לארץ ישראל שפיעמה בכולם.

זה היה הישוב המושלם לגדול בו. גן ילדים משפחתי וקטן, עיזים שהיו אוכלות מתיבות הדואר בפתח המצודה וחלוציות שנשבה באויר. שנתיים תמימות התגוררנו בישוב. תחילה באשקובית ולאחר מכן באחד מארבעת בתי הקבע הראשונים שנבנו. עד שכיסו לפתע עננים שחורים את הישוב. אריק שרון הניף את חרב הגירוש על גוש קטיף וצפון השומרון, דיבורים רציניים ומודאגים החלו להישמע ברחבי הבית ואוטובוס של פעילי שלום עכשיו שהגיע לחזות בהנאה במעשה ידיו ניסה להיכנס לישוב, נחסם בשער בידי תושבים, והצליח לחדור לבסוף רק לסיבוב חטוף אחרי ששורת תושבים, ביניהם אבי, נעצרו במהלך החסימה.

כמה ימים לפני הגירוש הם הגיעו בשיירות ענק והתמקמו בעמק למרגלות הישוב. העמק בו יצאנו מדי שבוע אני ואחי הקטן לטיול עם אמא שלימדה אותנו מגיל אפס עולם ומלואו על כל צמח או ציפור שפגשנו בדרך, נהפך למחנה צבאי שהמה לבושי שחורים ומדי זית בערבוביה והתמלא באימונים אינטנסיביים לקראת המועד שהלך והתקרב. כשלמדתי בהמשך הילדות את תיאורי התנ"ך בספר שופטים על המדיינים והפלישתים שהיו פושטים ממחנותיהם על כפרי ישראל, התמונה הראשונה שקפצה לי מיד בראש הייתה של המחנה הזה.

הקשב הציבורי ברובו הופנה באופן צפוי לגוש קטיף וכך גם מרבית ההמונים שהגיעו לתמוך, אולם בשאנור סירבו לשבת בחיבוק ידיים ופעלו ככל יכולתם באופן אקטיבי לעצירת הגירוש בכוחותיהם הדלים. עד היום זכורות לי היטב ההכנות לפעולה של גברי הישוב שמנה ערב הגירוש 24 משפחות וכ300 יהודים נוספים שהגיעו מרחבי הארץ והתגוררו באוהלים במסירות עצומה. הערכת ראשי המאבק הייתה נחרצת: 4000 יהודים שיגיעו פיזית לשאנור יוכלו למנוע את הפינוי. בסופו של דבר לצערנו נכחו בישוב בבוקר הגירוש כ400 בלבד אחרי שרוב הציבור נפל שבי בהונאת כפר מימון.

"אי אפשר להמשיך ולחכות ככה", הגיע אבי נסער הביתה באחד הערבים. "אנחנו יורדים עכשיו כולם למחנה כאן בעמק לוודא שלפחות על גלגלים הם לא יוכלו להגיע לפנות אותנו מכאן". כשהחל לחפש ברחבי הבית משהו חד מספיק, מיהרתי להציע לו את אחד מה"דוקים" שלי. משום מה הוא דחה את הצעתי בחיוך משועשע. פינצ'ור גלגלי הג'יפים בעמק לא הביא לצערנו לשינוי תוכניות ההרס, ובישוב החלו בהכנות להתבצרות ארוכה שתארך שבועות ותמנע בתקווה את הפינוי. למעוז המאבק המרכזי נבחרה המצודה העתיקה במרכז הישוב - המבנה שהפך לימים לסמלה הרשמי של שאנור. ביצורים רבים הוכנו, ומחסני מזון לשהייה ממושכת נפתחו ומולאו בתוך המבנה העתיק. במערכת הביטחון הזדרזו גם הם והשליכו כמה מתושבי הישוב למעצר מנהלי טרם הגירוש כדי למנוע מהם אפילו להיאבק על ביתם.

יום הגירוש הגיע. בשעות הבוקר המוקדמות החלו לגדוש את הישוב בטורים חיילי צה"ל שנשלחו לבצע את הפשע. בבית שהינו באותה העת אבי, אמי אנוכי ואחי הקטן, יחד עם שמוליק וטובה ברום דודינו מגבעת רונן שעברו אלינו לאוהל בחצר יחד עם שני ילדיהם, והרב מנחם בן שחר שהסתנן לשאנור במסווה של עיתונאי. האם ציפו להיתקל בחיבוקים או בשירת תפילה לעני? אינני יודע. אך למטר הביצים שקיבל את פניהם נראה שלא התכוננו כלל וכלל. כיאה לישוב מבודד בעל מכולת זעירה ומאולתרת שהחלה את דרכה בהובלת מוצרים בתא המטען של האוטובוס היחיד שהגיע למקום, ריכזו כמה מהמשפחות בשאנור מכירה של מוצרי יסוד בביתן והיו דואגות לרכישה מרוכזת עבור כולם אחת לכמה זמן. גם בביתנו ניהלו הוריי מכירה של ביצים ממשק גבעות עולם באיתמר, כך שליום הגירוש הגענו מוכנים ומזוודים.

ההיתקלות הבלתי צפויה גרמה להסטת כוחות גדולות מנקודות אחרות בשאנור לביתנו הקט, וכך "זכינו" להיות הבית הראשון שפונה בישוב. משום מה "ההתקפה היזומה" חלף ההתבצרות שציפו לה גרמה להם לחשוב שביתנו הוא מעוז ההתנגדות הבעייתי ביותר שיש לנטרל במהירות. אחרי שעה קלה הם חזרו בכוחות מתוגברים, מצויידים בחומה צפופה של מגיני ביצים סטייל הפלנקס הרומאי. הם הספיקו לחטוף מטר נוסף, לפני שקפצו על אבי, דודי והרב בן שחר, הרימו אותם שניים בכל רגל או יד ונשאו אותם לאוטובוס. כדי להרים אותי - ילד קטן בן 5 שהביצים שזרק לצידם של המבוגרים נפלו מבויישות על המשך השביל המוביל אל הבית ולא התקרבו אליהם אפילו, הסתפקו לבושי המדים בארבעה חיילים בלבד. הצרחה שדפקתי באותו רגע לא הרשימה אותם במיוחד, אך צעקותיה הנזעמות של אמי גרמו להם לבסוף לשחרר אותי לנפשי. כשוחחתי איתה השבוע היא שחזרה כמתנצלת את העובדה שהלכה ברגליה אל האוטובוס. "הייתי בהיריון ולא רציתי לסכן את התינוקת". 2 תיקים מכל הבית נשאו אמי ודודתי על גבן אל האוטובוס, כמה דברים שהספיקו להעמיס וחשבו באותם רגעים שזהו הרכוש היחיד שיצליחו להציל. על החיילות שניסו באדיבות מזויפת להציע עזרה "חכו רגע, נעזור לכן לסחוב", התפרצה אמי בזעם והודיעה להן ששום גילויי אדיבות לא ימחקו לעולם את הפשע שהן מבצעות ברגעים אלו.

באוטובוס הגירוש המיוחד שניצב בכיכר הישוב הותקנה מבעוד מועד מחיצת ברזל מסיבית בין הנהג לנוסעים. במושבים האחוריים ישבו שוטרי יס"מ מגודלים שהשגיחו מקרוב שלא נעז לעשות מאומה, 2 משפחות צעירות עם ילדיהן. מכיוון שפונינו ראשונים נאלצו לחכות שעות באוטובוס עד שהשיירה יצאה לדרכה. את המראה הזה שניבט לעינינו ביציאה מהישוב לא אשכח לעולם. לכל אורך הדרך מהמצודה ועד הציר הראשי שכבו שוטרים לבושי שחורים בצדי הכביש, מנמנמים על התיק הענק שנשאו אחרי שלא היה בהם צורך. בעיניים הקטנות שלי דמו היס"מניקים לגורילות מפחידות שרק מצפות לפקודה כדי לתקוף. בתקשורת ערכו מסע הסתה אימתני כנגד תושבי שאנור והאשימו אותנו בכוונות לירי חי ועוד הזיות מעין אלו, ולצורך דיכוי ההתנגדות שכלל לא הייתה קיימת הקצו כוחות ענקיים לפינוי הישוב.

בצומת שאנור עצרנו לכמה רגעים ואני ניצלתי את ההזדמנות לצאת החוצה לשירותים. למעלה על ההר עמדו עשרות ערבים וצפו בנו בהנאה גלויה. הבטתי בהם חסר אונים ועליתי בחזרה לאוטובוס, מעיף מבט אחרון מהחלון לפני שביתנו נעלם מהאופק. זו הייתה הפעם האחרונה שזכיתי לראות אותו. 4 שנים לאחר מכן כשערכנו בשאנור ברית לאחי הקטן, אפילו הריסות לא נותרו במקום בו עמד הבית.

על פינוי למלון או למקום חילופי כלשהו אפילו לא דיברו איתנו. שוטרי היס"מ תכננו בכלל לבעוט אותנו, משפחות שאנור המפונות, על המדרכה באחד הצמתים באזור עפולה, אולם ניאותו בסופו של דבר ברוב טובם וחסדם להוריד אותנו בכפר הרא"ה אחרי שתושבי המקום הודיעו כי יקבלו אותנו בידיים פתוחות. רגע לפני שהגענו למושב עוד הספיקו לבושי השחורים להכות שוב את שמוליק דודי כדי שחווית הגירוש תחרט בו היטב, ואנו ירדנו מהאוטובוס חבולים ורצוצים.

קבלת הפנים לה זכינו הייתה מדהימה. עד היום אינני יודע בתוך כמה זמן הספיקו להפיק את מה שחיכה לנו שם, אבל תושבי כפר הרא"ה התגייסו כולם כדי להקל עלינו ולו במעט את החוויה הצורבת והעניקו לנו חיבוק משמעותי בשעות הקשות. מתנפחים לילדים, פיצות, אוכל ומה לא. כל תושב יצא מהבית והביא עמו משהו.

עד הערב סידרו לנו יהודים טובים מגורים זמניים בגבעת האולפנה בבית אל, שם התגוררנו במשך כשבועיים. אחרי כמה ימים הודיעו בצה"ל כי המשפחות שגורשו יכולות להיכנס באופן חד פעמי לקחת את רכושן. לכל אב משפחה הורשה להיכנס יחד עם 2 גברים נוספים ולהעמיס כל מה שיספיקו בפרק זמן של שעות בודדות. בבית המתין לנו רוב הציוד שלם על עמדו, למעט המקרר, פינת הקפה וסט הסכו"ם עליהם חגגו כאוות נפשם החיילים בהיעדרנו. אבי ושני האנשים הנוספים העמיסו הכל על משאית ופרקו בישוב יצהר בשומרון, שם קבענו את ביתנו הזמני עד שנוכל לשוב לשאנור.

*

מבצע הגירוש מצפון השומרון הושלם, אבל מבחינת התושבים המאבק לחזרתם החל כבר באותו יום.

הישוב חומש שהיה קרוב יותר ליתר יישובי השומרון נבחר כיעד ראשון - חומש תחילה. מטה הפעולה שנפתח ארגן צעדות המוניות שזכורות לרבים מאיתנו עד היום, ולאחר מכן ניהל מאבק ממושך וארוך שנים לנוכחות יהודית קבועה בישוב, בו זכינו לקחת חלק בני המשפחה. מה לא כלל המאבק הזה. עלייה בג'יפים דרך השטח, מרדפים בין הכפרים, ליל הסדר במערה, הסתתרות בשיחים במשך שעות ארוכות מפני החיילים שנשלחו "לחפש אותנו עד שמוצאים", עשרות שבתות באוהל עם פלטה מנרות נשמה, תאורת חירום ואוכל בצידנית, מעצרים, החרמת הנשק האישי לאבי, פינוי באמצע ראש השנה ועוד הרפתקאות שיכולות למלא ספר שלם ויזכו בעז"ה בעתיד לפחות לטור בפני עצמן. אפשר להגיד שהמעבר לגבעות בגיל הנערות היה ירידה לג'וב בשבילנו אחרי החינוך הקרבי שקיבלנו במשפחה מגיל קטן.

ארבע שנים אחרי הגירוש נולד אחי הרביעי. להוריי היה ברור כבר ברגע הלידה: את הברית נערוך בשאנור. המשימה הייתה כפולה - להגיע לישוב בדרך חתחתים שתעקוף את המחסומים שהציב הצבא, ולמצוא מוהל מספיק משוגע שיסכים להצטרף למסע הזה. מוהל נמצא לבסוף, אבל אפילו חלק מהמשפחה המצומצמת החליט שההרפתקאה הזאת היא יותר מדי בשבילו. יצאנו לדרך בשיירה של ארבעה רכבים, רובם רכבי שטח שעקפו בשבילי עפר את המחסום הצבאי בצומת גנות הסמוך לשבי שומרון. הברית נערכה בסייעתא דשמיא באחד החדרים במצודה, ולאחי הקטן ניתן השם שלמה ברוך, בין היתר על שם לוחם האצ"ל וגר הצדק ברוך מזרחי שנפל במהלך משימה בשטח האויב וגופתו הוסתרה במערה סמוכה לשאנור עד לאחר מלחמת ששת הימים. כמו בתקופות אחרות בהיסטוריה, התקבל בסוף האירוע דיווח כי כוחות צבא בדרכם אלינו, ואנו נאלצנו להזדרז ולעזוב את המקום כדי שלא נעצר. מרבית הרכבים הצליחו לחמוק, למעט רכבו של אחד הדודים בו נסעו גם סבי וסבתי שנתפס במחסום שהוצב באמצע הדרך. הם עוכבו בידי החיילים לזמן מה, אולם שוחררו לבסוף.

גם בשנים שלאחר מכן הקפידו אנשי ישיבת חומש ומגורשי שאנור לפקוד את הישוב החרב אחת לכמה חודשים, מה שגרם לצה"ל אפילו לאשר מפעם לפעם ביקורים מאורגנים וגדולים לזמן קצוב, בין היתר בלחץ ראש המועצה יוסי דגן - מגורש משאנור בעצמו. עשור לאחר הגירוש עלה המאבק שלב. במקביל להרס בתי דריינוף בבית אל עלינו לשאנור כ-100 בחורים ומשפחות לשהייה ממושכת. נהג האוטובוס שהוקפץ על ידי אנשי המטה בהתראה של שעתיים לא ממש הבין לאן לוקחים אותו, אבל כנראה השתכנע מהביטחון העצמי שהפגינו המארגנים.

העובדה שכמעט כל כוחות המשטרה והמג"ב ביו"ש היו עסוקים בהרס בבית אל, הביאה לכך שבניגוד לציפיות נאלץ צה"ל לאפשר לנו להישאר בישוב למשך שלושה ימים רצופים מהיעדר כוחות פינוי. בלילה הרביעי הם הגיעו שוב בשיירה. לבושים באותם הסרבלים השחורים הידועים לשמצה, רק עצבניים יותר אחרי ימים של התנגדות מפעימה שהפגינו תושבי בית אל ויהודים נוספים שהשתתפו במאבק כנגד הריסת הבתים. כל ניסיון התנגדות קטן, אפילו פסיבי לגמרי, נתקל מיד באלימות קשה.

ממרומי העץ ברחבה הפנימית במצודה עליו התבצרתי, יכולתי לצפות במשך שעה ארוכה כיצד כל הבחורים ששהו על הגג מפונים באלימות פסיכית. עד היום מהדהדות באוזניי זעקותיו של יהודה דימנטמן הי"ד שסירב להתפנות ברגליו וקיבל בתגובה כמות עצומה של גז פלפל לתוך העיניים.

בשנים שלאחר מכן התרחשו לפחות 2 נסיונות עלייה גדולים ביוזמת גרעין משפחות צעירות שהוקם והציב לו למטרה לחדש את ההתיישבות בשאנור. נסיונות ההתיישבות הללו זכו גם הם לפינוי מהר בתוך יממה או שתיים. במקביל לעליות הגדולות, המשיכו יהודים צדיקים לשמור על הגחלת ולפקוד את המקום אחת לכמה שבועות או חודשים.

בתחילת הממשלה הנוכחית, אחרי מאבק שארך שנים ארוכות וכלל הצבעות שנפלו פעם אחרי פעם, הצליחו חברי הכנסת לימור סון הר-מלך ויולי אדלשטיין להביא לאישור הכנסת ב3 קריאות את הצעת החוק לביטול חוק ההתנתקות שהפכה את השהייה בארבעת הישובים שפונו לבלתי חוקית. מכאן נסללה לכאורה הדרך להקמה מהירה של הישובים הללו, אלא שאלוף פיקוד המרכז דאז יהודה פוקס מיהר בניגוד לדעת הדרג המדיני להטיל על האזור צו שטח צבאי סגור למשך ארבע שנים תמימות כדי למנוע חזרת יהודים למקום.

ההידרדרות במצב הביטחוני שהחלה עוד לפני פרוץ המלחמה והסלימה בעקבותיה, הפכה את ההגעה לשאנור שמצריכה נסיעה ארוכה דרך הכפר סילת א-דהר למורכבת יותר לביצוע באופן עצמאי, וגרמה לצה"ל להטיל וטו מוחלט על נסיעה בו אפילו בכניסות מאובטחות וממוגנות. גם לאשר כניסה מכיוון צפון דרך הישוב מבוא דותן סירבו האלופים פוקס ובלוט, וכך נותר הישוב ללא דריסת רגל יהודית במשך למעלה משנה. לפני כשמונה חודשים החליטו בחורים מישיבת חומש לפרוץ את המחסום הוירטואלי שהתגלה כמחסום תודעתי לפני הכל. גם הפעם הצטרפתי אליהם.

את הדרך הלוך עשינו בשיירת טנדרים באמצע הלילה, חוצים את הכפר סילת א-דהר במשך 7 דקות נסיעה בציפייה לחטוף ירי, מטען או לפחות מטר אבנים. למרבה הפלא, דבר מכל זה לא קרה. אחרי מלווה מלכה ארוך במצודה עלינו חזרה על הרכבים ויצאנו בדרך עפר עוקפת לכפר. כעבור כשלושת רבעי שעה נכנסנו בשער האחורי של שבי שומרון. הביקור בשאנור עבר בהצלחה וללא שום אירועים חריגים. בצה"ל יצאו מדעתם לשמע הדיווח כי ישנם יהודים בשאנור, הזניקו כוחות מג"ב מהבסיס בתפוח וניסו באמוק תוך כדי ירי חי לתפוס ברחובות שבי שומרון את הבחורים שחזרו.

הכניסה העצמאית פעלה את פעולתה, ובצה"ל הודיעו לפתע כי הם מוכנים לאשר כניסה מסודרת לאור יום. את החששות בפיקוד מפני כניסה מכיוון חומש דרך הכפר סילת א-דהר, דחה מ"פ מילואים מהשומרון שתפס גזרה באותה העת באזור והודיע כי יאבטח ללא קושי עם חייליו את הכניסה. גם הביקור הזה, כמה מפתיע, עבר ללא שום אירועים חריגים הודות לנחישותו של הקצין שהראה שוב כי כשצה"ל רוצה באמת להראות משילות הוא עושה זאת ברגע. כפר הטרור התגלה שוב כנמר של נייר, אך בצה"ל קיבלו משום מה רגליים קרות וסירבו לאשר כניסות נוספות. מאז התרחשו ביקורים עצמאיים נוספים בשאנור כדי לשמור על הגחלת.

לפני כשלושה חודשים, בעקבות עבודה מאומצת של ראש מועצת שומרון יוסי דגן, מנהלת ההתיישבות בראשות השר סמוטריץ' ופעילים נוספים, הודיעה הממשלה על אישורם של שורת ישובים ביהודה ושומרון, ביניהם הישוב שאנור. בכך ניתן האישור הרשמי הסופי להחזרת הישוב אחרי שני עשורים ומריחה נוספת של שנתיים וחצי מאז ביטול חוק ההתנתקות באדיבות אלופי הפיקוד. גם כעת ניאות בלוט לאשר את הישוב שאנור כמפקד הצבאי העליון בשטח רק אחרי לחצים כבירים שהופעלו עליו, והתחייבות כי הדבר יידחה בחצי שנה וכניסות עצמאיות לא יתרחשו בנתיים.

בימים אלו עמלים במועצת שומרון על תכנון הישוב מחדש וגיבוש גרעין משפחות ראשוני שיורכב ממגורשי שאנור ומשפחות צעירות אחרות שהסכימו להתגייס למשימה. על פי הנאמר למשפחות, אור ירוק סופי לעלייה עתיד להתקבל בחודשים הקרובים, ואז יחל לו מסע מרגש בעז"ה לשיקום ובניין הישוב.

לכתוב את הטור הזה היה לי כמו לחטט בפצע פתוח. אירוע מטלטל וכואב שמציף טריגרים ומערבולת רגשות של זעם, כאב ותקווה גם יחד. אבל דווקא לפתוח הכל כעת כשהאור מבצבץ בסוף המנהרה, כמו גם השיבה לשאנור שמתרחשת בתקופה הזאת וברור לי שתהיה לא פשוטה נפשית לחלק מהמגורשים, אלו שלבים חיוניין בתהליך של ריפוי חיובי ומשמח שבסופו יאחה בעז"ה אחת ולתמיד את הפצעים שנפערו.