"הכרה במדינה פלסטינית בעוד עשרות חטופים מוחזקים בעזה זהו אינו צעד לשלום, אלא גמול לטרור - הפרה של החוק הבינלאומי וכישלון מוסרי," נכתב בחשבון, "החזירו אותם הביתה עכשיו" של מטה המשפחות.
רבים מתומכי ישראל מזדהים עם המסר הזה, והוא צריך להישמע בקול ברור, לא כהאשמה כלפי המשפחות הכואבות, אלא כקריאת כיוון אסטרטגית שממקדת את הלחץ במי שמחזיק בחטופים ובמי שמאפשר לזה להימשך.
בחודשים האחרונים נוצר בחו"ל נרטיב חד-צדדי: הסבל בעזה ממלא כותרות, בעוד שחטיפת אזרחים - פשע מלחמה מובהק - נדחקת לשוליים. הקולות הברורים שקוראים לשחרור מיידי של כל בני הערובה נשמעים פחות מרעשים אחרים.
במקביל, מנהיגים במערב דוחפים להכרה במדינה פלסטינית, בזמן שעדיין מוחזקים חטופים בעזה. גם מי שאינו מסכים עם כל פרט בניתוח הזה יכול להודות בעובדה פשוטה: מאבק על תודעה הוא מאבק על סדר יום, ועל סדר היום הזה אנחנו מפסידים.
זו אינה האשמה של המשפחות. זוהי קריאה אסטרטגית לכל מי שאכפת לו: להפוך את מרכז הכובד. בישראל, מחאה היא חלק מגוף הדמוקרטיה, והיא תרמה לאורך השנים לתיקון ולתבונה. אך מחוץ לישראל, כשהרחובות נתפסים בידי גורמים קיצוניים שמלבינים אלימות או מטשטשים את אחריות חמאס, הפניית זעם כלפי עצמנו - גם אם מוצדקת בתחושות - מחלישה את המסר העיקרי: יש חטופים, ושחרורם קודם לכל.
מה צריך להשתנות? לא הערכים, אלא הכתובת. בעולם יש שחקנים בעלי השפעה מיידית על גורל החטופים: חמאס ומי שמאפשרים לו מרחב פעולה ומימון; מדינות מתווכות; וממשלות במערב שמחזיקות מנופי לחץ משמעותיים.
עליהם צריך למקד את מאמץ ההסברה והמחאה. זה אומר הפגנות מול שגרירויות קטאר, טורקיה ומצרים; מסרים ברורים בשפות היעד לערוצי הטלוויזיה ולרשתות החברתיות; קואליציות עם ארגוני זכויות אדם שדורשים גישה של הצלב האדום וסנקציות אישיות על אלה שמחזיקים בחטופים; ולובי אזרחי עקבי בפרלמנטים שיתנה צעדי מדיניות בהתקדמות ממשית בשחרור החטופים.
גם במגרש הדיפלומטי-ציבורי יש עקרונות פשוטים: לדבר על בני אדם, לא רק על גיאופוליטיקה. להציג שמות, פנים וסיפורים. לחזור שוב ושוב על העיקרון המשפטי והמוסרי - חטיפה היא פשע מלחמה שאינו נתון למשא ומתן תודעתי. ויותר מכל, לדרוש מחיר ברור: כל צעד מדיני, כל חבילת סיוע, כל הכרה - מותנים בשחרור מיידי וללא תנאי של כל החטופים.
זה איננו ויתור על ביקורת פנימית, אלא סדר עדיפויות. בישראל נמשיך לבקר, לשאול, ללחוץ - כך פועלת דמוקרטיה בריאה. אבל מול העולם עלינו לדבר בקול אחד: לא עוד הסחות, לא עוד מסרים שמתפזרים. החזרת החטופים הביתה היא מבחן מוסרי עולמי. אם נפנה את האנרגיות למוקדי ההשפעה האמיתיים, נרחיב את מעגלי התמיכה, ונציב תנאים ברורים למדינות שמבקשות “לקדם שלום” - כך נגביר את הסיכוי להשיב את כולם.
אין כאן אויבים מבית. יש כאן מצפן אחד: להחזיר אותם. כדי שזה יקרה, עלינו לכוון את המחאה והמסר אל מי שבאמת מחזיק במפתח.
הכותב חוקר ומומחה לפסיכולוגיה פוליטית במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון