'וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר' זה אחד מעשר לשונות שנקראות תפילה. כך רש"י בשם הספרי. מפרטן בעל שפתי חכמים: שועה, צעקה, נאקה, רנה, פצור, קריאה, נפול, פלול, פגיעה ותחינה. אך תחילה אומר רש"י, ש'ואתחנן' הוא לשון בקשה למתנת חינם.
ובקיצור או 'ואתחנן' משורש חינם, או משורש חנן. אבן עזרא, אומר שהכתוב מיידענו על תפילתו של משה כדי לחבב את ארץ ישראל, שהרי רואים אנו בתפילתו עד כמה מחבב הוא את הארץ, ואם הארץ תהיה חביבה על ישראל, ודאי ישמרו מצוות השם, שלא יגלו ממנה.
לעומתו הרב דוד צבי הופמן, שעמד בראש בית-המדרש לרבנים בברלין, הרבה יותר מעשי, ועל הבקשה 'אֶעְבְּרָה נָּא', אומר הוא שמשה פונה לה' יתברך ואומר: 'אֲ-דֹנָי ה'', הרי 'אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה'.
לכן, כיון שהתחלת להראות לי את גבורותיך, את יציאת מצרים וכל הניסים שקרו את ישראל במשך ארבעים שנה בהם הנהגתי את העם, תן לי גם לראות את סיום פעולתך, את השלמת התוכנית - הגעת בני ישראל לארץ ישראל, את הקמת הלבנון, הוא בית המקדש, בהר הטוב, היא ירושלים.
אך שנים רבות קודם, אומר אחד מחשובי בעלי התוספות, רבי יוסף בכור שור שמשה כבר הסתפק בתפילתו בראיה בלבד, בלי כניסה לא"י. ובלשונו: כי אז [בראית ארץ ישראל] מלאת את כל תאוות לבי. ואיני מבקש בשביל חמדת הארץ, שהרי אני לוי, ואין לי חלק ונחלה, ואיני מתגעגע אלא רק על הראיה.
דרש רבי שמלאי, במסכת ברכות : לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש-ברוך-הוא ואחר כך יתפלל. מנלן - ממשה, שכתוב 'וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר'; וכתוב אֲ-דֹנָי ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ', ורק אחר כך מתפלל משה ואומר 'אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן'.
מוסיפה הגמרא ואומרת, אמר רבי אלעזר: גדולה תפילה יותר ממעשים טובים, ואף זאת למדים ממשה רבנו, שאין לך גדול ממשה במעשים, ובכל לא נענה אלא בתפילה. אך לכאורה קשה, הרי משה לא נענה לא בשל מעשיו הטובים ולא בתפילתו.
מסביר מרן הרב קוק זצ"ל בעין אי"ה, שלו היה משה ממשיך בתפילותיו, ולו תפילה אחת, בתפילה ה- 516, היה נענה, אלא שה' אמר לו 'אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה'. הוי אומר שהוספת הדיבור הייתה פועלת, ואף פועלת יותר ממשקל המעשים הטובים [א,148], אך כך עלה במחשבה לפני ה'.
מעין תשובת ה' למשה שבמסכת מנחות אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך! הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הם אומרים, תשש כחו.
כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: ריבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו. אמר לו: חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלים בשרו במקולין. אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה?! א"ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני.
הרד"צ הופמן נותן טעם לגזרה זו ואומר שעל ידי פטירתו של משה במדבר, שנגזרה עליו על עוון קל, הראה הקב"ה את קדושתו הנעלה של משה, עד שאין להתקרב אליה, [מקום קבורתו לא נודע], וככתוב 'ויקדש בם' [במדבר כ,יג]. כמו שעשה ה' גם במות נדב ואביהוא, ככתוב 'בקרובי אקדש' [ויקרא י',ג'] מאורע זה, אומר הרב הופמן, היה צריך לשמש מוסר־השכל תמידי לישראל, ועל כן לא קבל ה' את תפילתו של משה-רבינו.
עכ"פ מתפילה זו של משה-רבנו למדו שאם רואה אדם שהוא התפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל. ומבואר בגמרא שאין שום סיבה להתייאש - אדרבה, כל המטרה שמשה לא נענה זה בכדי שיחזור ויתפלל! אין תפילה שחוזרת ריקם, גם אם לא תמיד רואים מידית את פעולתה.
תפילה יכולה להשפיע גם אחרי שנים רבות. מי יודע אם לא זעקות 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' האמורה בפרשתנו, לפני שמונים שנה, מתוך כבשוני האש, לא הן שהביאו לתקומת מדינתנו, כעבור שלש שנים. ו
להבדיל, מי יודע אם לא זעקות התפילה לפני עשרים שנה, של רבבות אנשים, נשים וטף, זעקות תוך כדי שירתו של רבי נְחוֹנְיָה בֶן הַקָּנָה [דור השני לתנאים], 'אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה וכו'', לפני הגרוש מגוש קטיף, בעיצומו של הגרוש ואחריו, וזעקות 'שמע ישראל' ברעים ובממדי"ם תוך כדי החזקת הידיות, בשמחת תורה תשפ"ד, לא מקבלות מענה מאיתו יתברך בעיצומם של ימינו אלה.
על מהותה וכוחה של התפילה, מסביר הרב קוק זצ"ל ב'עולת ראיה', שהנשמה היא חלק אלו-ה ממעל, היא מבטא את הרצון הפנימי העמוק לגודלה ועוצמתה, לאמת הבוערת בנו בכל עת ובכל שעה. אך הנפש הבהמית מכסה את הנשמה בעלי כותרת וכך את רצוננו מסתירה. אולם פתיחת אותם העלים זוהי התפילה, פתיחה החושפת את רצונה התמידי של הנשמה. כך שפעולת התפילה היא לפתוח את ליבו ונשמתו של המתפלל לפני השכינה, ולתת לנשמה מקום לדבר אליו.
רבי חיים מוולוז'ין, התלמיד ב-הא הידיעה של הגאון מווילנה ומייסדה של ישיבת וולוז'ין, 'אם הישיבות', מסביר את מהות התפילה כגזרת רצון ה', וכך כותב הוא בספרו 'נפש החיים' - שכמו שעניין חיבור וקיום נשמת האדם בגופו הוא על ידי אכילה ושתיה ובלעדיהם [אפרופו קמפיין ההרעבה...] תיפרד הנשמה ותסתלק מן הגוף - כך הוא חיבור עצמותו יתברך אל העולמות. גזרה היא של רצון ה', שחיבור זה יהיה תלוי בעסק התורה ומעשי מצוות ובעבודת התפילה של עם סגולה.
ואולי זהו מהות האמרה האומרת שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים ושל נשים צדקניות. לכן עשה ה' את האימהות שלנו עקרות - שרה אמנו, ילדה את יצחק רק בגיל צדיק, בגיל תשעים, ולאה אמנו, זיווגה אמור היה להיות עשיו, אבל מכוח תפילתה ודמעתה הצליחה לשנות את הגזרה. כך מסופר שגם בשנת מלחמת-העולם-השנייה, כאשר הגרמנים עמדו בשערי ארץ-ישראל בשתי חזיתות, הכריזו בתי-הדין של ירושלים לעלות לציונו של 'אור-החיים' הקדוש.
המוני בית ישראל הרבו בתפילה ובתחנונים על הציון, כשבראשם עמדו הרה"ק מהוסטיאן והרה"ק מזוועהיל, זכותם תגן עלינו. לאחר אמירת תהלים, הייתה ניכרת שמחה על פני הצדיקים. כאשר שאלו למהות השמחה, ענה הרב מהוסטיאן: 'הסכנה חלפה, לא תעבור חרב בארצנו', ואכן כך היה.
מובא במדרש [ויקרא רבה י,ה], אמירה ידועה 'תפילה עושה מחצה'. על תפילת משה 'וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא', אומר רש"י, והועילה תפלתי מחצה, מתו שני בניו, ושנים נותרו.
אך אומר הגר"ש פינקוס זצ"ל, בספרו שערים-בתפילה, שרבים טועים טעות חמורה באמרה זו, וחושבים שמחצה בא מהקב"ה ומחצה כביכול מהאדם עצמו. וזו, כלשונו, טעות מגונה, שהרי הכל מאיתו יתברך, אלא שהכוונה היא, שעל האדם להראות השתדלות. השתדלות בפרנסה, השתדלות בהגנה על ארצנו, וכן על זו הדרך.
אדם, שלא עלינו, עומד לטבוע, ופותח באמירת תהלים בלי לנסות לשחות, הינו בגדר חסיד שוטה. ואולי מעבר להשתדלות הנדרשת, יש להוסיף את אמירתנו בתפילת ימים נוראים, 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה'. לא די בתפילה, יש הכרח גם בתשובה ובצדקה.
לא רק שחובת ההשתדלות מוטלת על המתפלל, אלא שאף אין הוא יכול לסמוך שמורו ורבו יצילו. נאמר במדרש תנאים [דברים ג] - אמר רבי מאיר: 'וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'', כיון שידעו ישראל שאמר הקב"ה למשה, 'הגיע זמנך להיפטר מן העולם', נקבצו אליו כל ישראל ואמרו לו: רבינו משה, כשהיית בינינו היינו כולנו מתענגים ומשליכים יהבינו עליך, עכשיו מי יעמד לנו אחריך? ומי יגדור פרצותינו? ועל מי אתה מניחנו? השיבם ואמר להם: 'אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים' [תהלים קמו ג], עד שאדם נותן בטחונו על בשר ודם ומבקש ממנו שיושיעו, יושיע עצמו מן המיתה תחילה. אל יהי לכם בטחון אלא במי שאמר והיה העולם, שהוא חי וקיים לנצח, שנאמר: [ישעיהו כו ד] 'בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד'... מיד השיבו ישראל ואמרו: 'אֱלֹקים מַחֲסֶה לָּנוּ סֶלָה' [תהלים סב,ט]..
בפרשת עקב נקרא 'וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם', אומרת הגמרא איזוהי עבודה שבלב, הוי אומר זו תפילה [תענית ב.]. מצוה יומית לשיטת הרמב"ם, ולפי הרמב"ן, תפילה היא מחסדי הקב"ה ששומע תפילת כל פה, אבל איננה חובה אלא בעת צרה.
אך בפרשתנו מעבר ללימוד מהות התפילה, מופיעה גם הפרשיה הראשונה של 'קריאת שמע', שהיא עם הפרשיה השנייה ופרשת ציצית, מהוות את אחת מהמצוות המרכזיות בחיי כל יהודי, מערס לידה, בעת המילה, ועד ערס דווי, בעת הווידוי, ערב הסתלקותו מהעולם. פעמיים בכל יום יאמרה באהבה, ויקבל עליו עול מלכות שמים ואמונה בייחוד הבורא.
אגב ערס דוי, סיפר לי חברי הטוב אביחיל פלד הי"ו, שכאשר נפצע אנושות בדרום תעלת סואץ במעוז ה'מזח' במלחמת יום הכיפורים, בעודו זוחל בקושי רב בתעלת הקשר החל הוא לומר 'שמע ישראל', אך בטרם שאמר 'ה' אלוקינו ה' אחד', הפסיק ועבר ל'ה' הוא האלוקים', כי באמירת 'שמע ישראל', בעת שכזו, יש משום כניעת הגוף ונכונות לסיים את החיים.
אך תמוה, מדוע צריך שתי פרשיות הזהות בתוכנן? כך שואל הירושלמי בברכות [פ"ב,ה"א], הרי כל מה שכתוב בזה, כתוב בזה? ומשיב רב עילא: הראשון ליחיד, השני לציבור. ובמילותינו אנו. הראשון מדבר ליחיד ללא קשר לחברה ולציבור שמסביבו. גם לו מצא עצמו על אי בודד או ר"ל במנהרת חמאס. סיפרה לנו הגיבורה אגם ברגר, הי"ו, כששוביה נתנו לה קוראן לקרוא בו, היא סרבה נחרצות, אמרה להם שהקוראן כלל לא מעניין אותה, ודרשה מנגד סידור.
משקיבלה סידור נשאה בו בדבקות תפילה לבוראה ואף צמה בצומות ישראל. לעומת הפרשייה הראשונה, הפרשיה השנייה עוסקת בחובת האדם כחלק מהציבור. לכן גם מובן מדוע הראשונה בלשון יחיד והשנייה בלשון רבים. הראשונה מאהבה והשנייה מיראה.
ראוי שנשים לבלכך שפרשית 'שמע ישראל' זו, מוקפת היא בפסוקים נפלאים על ארץ חמדה טובה מאין כמוה וריבוי עם ישראל בארצו. מיד לפניה: 'וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'.
ומיד אחריה: 'וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹקיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ, עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ, וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ'. פותחת ב'ושמעת ישראל ומסיימת ב'השמר לך פן תשכח'. לו יהי ושתתקבלנה כל תפילותינו לרצון בפני אדון כל, ואחינו כל בית ישראל המצויים בצרה ובשביה ישובו במהרה לחיק משפחותיהם.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל