מאה שנה לעליית ר' שלמה לוין

השנה בט"ז אב ימלאו מאה שנים לעליית ר' שלמה לוין לארץ. מאה שנים, שבהם עם ישראל חוזר לארצו, בונה בה מדינה והארץ מתיישבת על ידי בניה, כשרוח אלוקים מרחפת עליה.

מאות צאצאיו של ר' שלמה, שפזורים בכל רחבי הארץ מהגולן ועד מצפה רמון, בערים ובישובים, מעלים ביום זה את זכרו בשמחה והודאה לד'. דמותו מהווה סמל לשירת חיים שמתעלה מעל כל החשבונות הרציונאליים האנושיים.

בימים אלו, בהם עם ישראל נאבק במסירות נפש על המשך קיומנו בארץ, בחזית המלחמה, בהתיישבות, ובמערכה המדינית, טוב להיזכר בדורות הראשונים, כלשון נכדו הרב אברהם רמר ז"ל: "הבט נא לדורות ראשונים, הסתכל וראה, היו כאלה שלחמו בגבורה ונצחו, ראה אותם כסמל, התעודד ונצח, היה בטוח בניצחונך, כי סופו של האידאל, סופה של האמת, תמיד לנצח".

וכך מספר הרב אריה לוין, נכדו, שממשיך להתגורר בשדה יעקב, את תולדות חייו: "ר' שלמה בן מרדכי אריה לוין, נולד בשנת תרמ"ח. בעיר קונווילסקי שבמחוז לידא במדינת ליטא. בשנת תרס"ח, התחתן עם סימה בתו של ר' משה זאב גרוגר בעיירה וורניאני שבאותו מחוז. כפי המנהג באותו זמן "לאכול קעס" (ביטוי לאדם שמקבל מחותנו הבטחת הכנסה), אכל גם הוא כמה שנים על שולחן החותנו כדי שיוכל להמשיך בלימוד התורה בשלוה ובלא דאגה. חוץ מלימוד התורה, התחיל ר' שלמה להתעסק בציונות, דבר שלא היה פופולרי בעיירה.

לאחר מלחמת עולם הראשונה, כאשר היה אז אב לשלושה ילדים ואשתו סימה עבדה לפרנסת הבית בהחזקת חנות, יכל ר' שלמה לשבת וללמוד בשקט, אבל הוא התחיל לחשוב על עליה לארץ ישראל. הסיבה העיקרית שהניעה אותו לעליה הייתה, שראה בקבלה, שתחילה עם ישראל יעלה לארץ ישראל ויבנה אותה ואחר כך יבוא המשיח. זה היה נגד תפיסת רוב אנשי העיירה וכן משפחתו, שסברו שרק כאשר יבוא המשיח נעלה לארץ ישראל.

לצערו הגדול בזמן ההוא נתנו סרטיפיקטים (אשרות עליה) רק לצעירים עד גיל 35 והוא היה קרוב לארבעים. ר' שלמה נלחם לקבל סרטיפיקט. הוא פנה אל 'החלוץ המזרחי' ושם לא אישרו לו סרטיפיקט, בטענה שהוא מבוגר שכל ימיו למד בישיבה, ואינו רגיל לעבוד. בנוסף יש לו שלשה ילדים, ואין ספק שלאחר שיבוא לארץ ישראל ויראה את הקשיים, יתגעגע למשפחתו ויחזור לליטא. לטענתם, חבל על בזבוז הסרטיפיקט. למזלו, התמנה ליו"ר 'החלוץ' ר' יצחק מונין, אביו של הרב צפניה דרורי.

ר' יצחק מונין האמין לרצינות של ר' שלמה, והצליח לארגן לו סרטיפיקט. בט"ז אב תרפ"ה מגיע ר' שלמה בגפו לארץ ישראל. לאשתו וילדיו לא נתנו סרטיפיקט, הם כלל לא רצו לעלות. המשפחה קיוותה שר' שלמה יחזור, הרי הוא בחור ישיבה, יעלה לארץ ישראל, יראה את הקשיים ויחזור לביתו בליטא, וביחד יעלו לארץ ישראל, כאשר יבוא המשיח.

מטרתו של ר' שלמה הייתה להיות עובד אדמה בארץ ישראל רצונו היה להצטרף לגרעין, שיקים ישוב חקלאי דתי בארץ. עד שמצא גרעין התיישבות, עלה לירושלים ושם עסק בסיתות אבנים לבניית כבישים. הוא התארח אצל רב שהכירו מחוץ לארץ. ידיו של ר' שלמה היו סדוקות ופצועות מהעבודה, שלא היה רגיל בה ובערבים כשחזר למארחו, היו צרכים לעשות לידיו אמבטיות חמות להקל על כאבו. ראה זאת בעל הבית והציע לר' שלמה ללמוד בירושלים בכולל, בו גם ירוויח יותר מאשר בעבודת סתתות. ר' שלמה לא קיבל את ההצעה ואמר: באתי לבנות את ארץ ישראל.

במחברות שכתב הסביר את הקושי להקים גרעין התיישבות דתי: "הנהלת ההסתדרות הציונית ארגנה קבוצות קטנות מתוך חבריה, וכל קבוצה קיבלה אישור מהמוסדות המיישבים. משום מה, חברי 'הפועל המזרחי' וחברי 'תורה ועבודה' והמקורבים אליהם הופלו לרעה מצד המוסדות הלאומיים, ועל אף שהוקמו גרעני התיישבות של חברי הפועל המזרחי, הם נדחו על ידי מוסדות אלו בטענות סרק, באמירות הנדושות והמוכרות של לך ושוב. זו הייתה העובדה, עם כל הצער שבדבר". נראה מתוך מה שכתב, שחברי הסוכנות לא האמינו שישוב דתי יכול להתקיים, כי האיסורים שיש בתורה, לדעתם, גורמים שאין אפשרות לבנות משק חקלאי.

מוסיף ר' שלמה וכותב: "בתחילת שנת תרפ"ז, פנתה 'הסתדרות הפועל המזרחי' בתביעה להתייחס אל חבריה כמו שאר הארגונים, ולתת להם קרקע להתישבות... חברי קבוצת הפועל המזרחי הבינו, ש"אם אין אני לי מי לי", והישועה לא תצמח משום גורם אחר, על כן החליטו לפעול בדרכים בלתי לגאליות, לעקוף את מוסדות הסוכנות, ולתור אחר נחלה ומנוחה בכוחות עצמם. לאחר חיפוש ובדיקה יסודית מצאו, כי אדמת ורקאני שייכת לקרן הקיימת לישראל. אדמה זו בלב עמק יזרעאל, פנויה וטובה היא לחקלאות, על כן חלק מהם נמנו וגמרו, לעלות ולהקים נקודת התיישבות עברית חדשה בורקאני (כיום כפר ברוך)".

העליה לאדמות ורקאני

בי"ח כסלו יצאו שתי קבוצות חברי 'הפועל המזרחי' לאדמת וראקני. קבוצה אחת יצאה מפתח תקווה היא היתה קבוצה מגובשת שהוכנה לעבודה חקלאית. קבוצה שניה ובהם סבא ר' שלמה, יצאה מירושלים. בקבוצה זו היו ארבעה חברי 'הפועל המזרחי', שרצונם היה לבנות ישוב חקלאי ובירושלים הם התאחדו למטרה זה, אבל הם לא עברו הכשרה חקלאית, ובכל זאת כשהגיעו לוראקני השתלבו יפה עם הקבוצה השניה.

הם סבלו קשיים רבים במקום, ללא תקציב מהמוסדות המיישבים, שלא היו מרוצים מעליה זו.

כותב ר' שלמה במחברותיו: "המצב היה קשה מנשוא, ועל אף כל הקשיים והמכשלות החלטנו להמשיך ולהיאחז במקום... אולם לאחר זמן פנו אלינו המוסדות המיישבים בדרישה תקיפה כי עלינו לעזוב את המקום... הובטח לנו חגיגית כי נקבל שטח חלפי במקום אדמת ורקאני כולל תקציב וסיוע חומרי, על כן נאלצנו בצער רב לעזוב את האדמה הזאת שאהבנו". זה היה בחודש שבט תרפ"ז.

משם יצאו שתי הקבוצות מאוחדות לכפר סבא להתארגן מחדש להמשיך ולחכות עד קבלת מקום חדש, כמו שהובטח. כמובן הבטחה לחוד וקיום הבטחה לחוד.

עלייה לשייח' אבריק

העלייה לשייח' אבריק הייתה ביום ראשון לסליחות כ"א אלול תרפ"ז. וכך כותב ר' שלמה במחברותיו: "המתנו לבשורה מהמוסדות המיישבים, שיאתרו לנו מקום התיישבות חדש, אך המוסדות האלה נשארו אדישים, ולא התכונו לסייע בידינו, על כן גמלה בלבנו החלטה לעלות שוב בצורה בלתי לגאלית, וזאת תוך חוסר ברירה. למזלנו נתבשרנו כי קק"ל רכשה את אדמות שייח' אבריק...על כן שמנו הפעם את פנינו לכיוון אדמות שייח' אבריק, שהם מערבית לעמק יזרעאל. במוצאי שבת קודש לסדר כי תבוא שנת תרפ"ז, התארגנו לקראת היציאה... היינו שנים עשר בחורים, שנפל בגורלנו לעלות להתיישבות החדשה בעמק יזרעאל. עם עלות השחר, יצאה העגלה שלנו, כשהיא רתומה לזוג פרדות, לכיוון צפון. ביום זה נוסד, למעשה, המושב שדה יעקב".

שבע שנים נלחמו על המקום, ועל אף כל הלחצים של מוסדות התיישבות, שיעזבו את המקום, הפעם הם נשארו. לאחר שבע שנים, בהתערבות הרבנים הראשיים הרב קוק והרב עוזיאל, רק אז עלו למקום הקבוע שדה יעקב, בקרבת אדמות שייח' אבריק, ושם בנה ר' שלמה את משקו.

מספר בן דודי הרב אברהם רמר זצ"ל, ששמע מחברי שייח' אבריק, כיצד התייחס השומר האגדי אלכסנדר זייד לר' שלמה, וכך אמר עליו: "ר' שלמה לוין אינו יודע לעבוד, אבל הוא אוהב את העבודה".

ר' יצחק מונין, אביו של הרב צפניה דרורי, שדאג סרטיפיקט לר' שלמה, כתב על ר' שלמה בעיתון הצופה: "זוכרני שבשעה שהצגתי אותו לפני מחלקת העליה, שהיתה מורכבת ברובה מהשמאל אמרו לי: "המעט בטלנים בארץ, שאתה מוסיף גם את זה ". וראה זה הפלא, "הבטלן" תקע צפורניו באדמת שייח' אברק ולא זז משם למרות המחלות ומחסור, הוא עודד את החברים הצעירים ממנו לעמוד בסבל ולהתגבר על כל המייעצים מימין ומשמאל לוותר על שייח' אבריק".

כאשר היו בשייח' אבריק, חיפשו מי יפסוק להם הלכות. ר' שלמה, היה הדמות התורנית, ולכן פנו אליו, והוא פסק להם. נביא כמה דוגמאות לבעיות שהיו, חוץ מהבעיות הרגילות, שיש לכל בעל בית לשאול בביתו.

פועלי הרכבת העמק משליכים גחלים מהקטרים, וגורמים לשרפת הקמה. איך לנהוג בזה בשבת? או: יש התרעות מפני התנפלות ערבים בשבת, כיצד עלינו להתגונן בשבת? כיצד אפשר לצאת עם הבקר למרעה בשבת, הרי אין עירוב, וצריך לקחת מקל להנהיג, ודלי להשקות? אספו ביום שישי את הקמה, ולא הספיקו להכניסה למבנה לפני השבת, ומתחיל לרדת גשם. כיצד אפשר לפנות? על זה ועל כיוצא בזה היה צריך ר' שלמה לפסוק בשייח' אבריק. כאשר עלו למקום הקבוע בשדה יעקב, לא הסכים להמשיך לפסוק בטענה, שישוב קבע, חייב שיהיה לו רב הנבחר על ידי הציבור.

כאשר ישבו בשייח' אבריק, הרגיש ר' שלמה שהגיע אל המנוחה והנחלה וניסה בכל כוחו לשכנע את אשתו סימה, לעלות לארץ עם שלושת ילדיו ולהצטרף אליו. כמובן גם דאג להם לסרטיפיקטים.

בשנת תרפ"ט, ארבעה שנים אחרי שנפרד בליטא ממשפחתו, ושנתיים אחרי שהתיישב בשייח' אבריק, סוף כל סוף מחליטה אשתו סימה להצטרף אליו. היא מוכרת את החנות, אבל בלבה מחשבה, אולי באיזה שלב תצליח לשכנע את בעלה לחזור לליטא. לכן היא מוכרת את החנות במחיר מוזל, ועושה תנאי עם הקונה, שאם תחזור לליטא, תחזור אליה החנות.

סבתא סימה יוצאת לדרך, היא ושלושת ילדיה הקטנים, כאשר הגיעו לוורשה, התברר להם כי בפלשתינה פרצו פרעות, היא שולחת מברק לסבא: "לא מכרתי את החנות, בפלשתינה נהרגים ילדים, ולכן איני יכולה לנסוע לפלשתינה עם שלשה ילדים קטנים, חזור הביתה". כשקבל סבא מברק זה שלח מיד מברק אל סבתא, ובו כתב בקצרה: "אינני מן המרגלים, שנפגשו עם קשיים בארץ ונסוגו אחור". סבתא הבינה, הוא לא חוזר. בצר לה נסעה סבתא לראדין אל החפץ חיים להתייעץ עמו.

ספרה לי סבתא את השיחה, שהייתה בינה לחפץ חיים בשפת האיידיש. כשנכנסה לחפץ חיים, שאל אותה החפץ חיים מה רצונה, והשיבה שבעלה השאיר אותה פה כאלמנה עם שלושה ילדים, ונסע לפלשתינה. שאל החפץ חיים: אם כן מה את רוצה ממני? ענתה לו סבתא: בעלי ירא שמים, ואם כבוד הרב יאמר לו לחזור לליטא, הוא יחזור. ענה לה החפץ חיים: אני לא אורה ליהודי, שיושב בארץ ישראל לשוב לגלות. שאלה סבתא: ומה עליה לעשות עכשיו? תשובתו הייתה: "חבי רגע, עד יעבור זעם", ואז תצטרפי אליו. בקשה סבתא: רבי ברכני. וחפץ חיים בירך אותה. שתזכה לראות בגאולה השלמה.

סבתא יצאה מעודדת מברכת החפץ חיים, חיכתה זמן מה בוורשה, ולאחר כחודש יצאה לדרכה לארץ ישראל. היא הגיע עם הילדים בערב יום הכיפורים תר"צ. סבא חיכה להם בנמל, והם עשו את יום הכפור בחיפה.

הימים הרבים שר' שלמה היה בלי משפחה, העבודה הקשה והדאגות הרבות, גרמו שנשתנה מראהו, והוא נראה זקן הרבה יותר משנראה כשעזב את ליטא. ספרה סבתא, שכשראה אותו בנו אשר פעם הראשונה בחיפה, שאל אותה האם בארץ ישראל סבא זאב, שנפטר זמן קצר קודם לכן, קם לתחיה.

למחרת יום כיפור נסעו ברכבת העמק והגיעו לשייח' אבריק. מספרת נכדתו שושנה כהן, שכך ספרה לה סבתא סימה: "המציאות בשייח' אבריק לא דמתה לתיאור כל שהוא, שיכלה סבתא סימה לעלות בדעתה. הבית עליו כתב סבא שלמה, היה צריף עץ, שקירותיו עשויים מלוחות, שרווחים ביניהם, מבעד לרווחים ניתן לראות כל דבר בחוץ. בערבים נשמעו קולות העכברים המנסרים בקורות הצריף, ובכל רוח קלה היה נראה, כי הצריף עומד ליפול. סבא הרגיע אותה: "עוד תראי כמה טוב להיות בארץ ישראל".

הבעיה הקשה הייתה בעיית חינוך הילדים. הבן הקטן, אשר, היה בן תשע, והבנות בנות שש עשרה ושבע עשרה. הם היו היחידים בכפר שהיו להם ילדים. במקום לא היה בית ספר. בית הספר הקרוב היה בכפר יהושע והוא היה בית ספר חילוני, עד שסבא מהרהר בליבו מה לעשות, החליטה סבתא סימה לעשות צעד, כי לא יתכן שילדים לא ילמדו. היא חשבה שסבא, בגלל מסירותו לעבודה, אינו דואג לחינוך הילדים, לכן צעדה בעצמה לכפר יהושע, ופנתה למנהל בית הספר, בבקשה שיקבל את בנה אשר לבית הספר. היא עוד הוסיפה, שאם יש צורך בתשלום, יש בידה כסף לשלם. המנהל הבין שעומדת לפניו אישה, שאינה מבינה נכונה את מה שהיא עושה, שכן בעיירה שגרה כולם היו דתיים, והיא הייתה בטוחה, שגם בארץ ישראל כולם דתיים, ולכן הוא שאל אותה: מי בעלך? והיא ענתה לו: ר' שלמה משדה יעקב. שאל אותה המנהל, האם התייעצה עמו, וענתה שלא, כי הוא עסוק. אמר לה המנהל, שהבין שהיא טועה במעשיה: לכי קודם התייעצי עם בעלך.

סבתא חזרה בסערת רוח, כי לא הבינה מדוע המנהל דוחה אותה, וספרה זאת לבעלה. אמר לה סבא שלמה: פעם הבאה אל תעשי דבר כזה בלי להתייעץ עמי. דעי לך שאני חושב כל הזמן על חינוך הילד, אבל אי אפשר לקחת אותו לכפר יהושע, וכך אמר לה: "העדפתי, שיהיה עם הארץ דתי ולא מלומד חילוני". אבל אז הוא החליט, שהוא חייב לדאוג לחינוך הבן. האפשרות היחידה הייתה לקחת את הבן לחיפה לישיבת תפארת ישראל. האפשרות הזאת לא הייתה קלה, זה דרש לקחת ילד בן תשע, לנסוע ברכבת העמק לחיפה, ולהשאיר אותו במשך כל השבוע בישיבה בחיפה. ר' שלמה נסע עם הבן אשר לישיבה, שם אמרו לו, שכל התלמידים בישיבה הם בני שתים עשרה ומעלה, ואשר רק בן תשע. סבא שלמה ביקש לדבר עם ראש הישיבה הרב וורמן. הוא הסביר לו, שאין לילד שלו שום ברירה אלא להיות בתפארת ישראל, מקום תורה. הרב וורמן שמע והבין, וקבל אותו לישיבה. כדי שאשר הבן לא יהיה ילד יחיד בגיל תשע, הביא הרב וורמן את אחיינו, שגם הוא היה בן תשע, ודאג לשניהם לסדרי לימוד.

לצערנו, כמה אנשים מאנשי שייח' אבריק ראו זאת בעין רעה, וכעסו על ר' שלמה, איך לקח את בנו למקום תורה, הרי הוא יהיה "בחור ישיבה" ולא יהיה חקלאי. תשובת ר' שלמה הייתה: גם במשק צריך להיות בן תורה, כדי שלא יעשה ח"ו איסורים. יש לציין, שאשר הבן חזר ובנה משק לתפארת, נשאר נאמן לתורה, מה שלא קרה בשאר המשקים, בהם הרבה בנים נעשו חילוניים, וגם רובם בסוף לא נשארו חקלאים.

לבנות לא נמצא אפילו בחיפה מקום דתי ללמוד, וזה היה קשה מאד לר' שלמה. הוא התבטא: "שאולי הוא הקריב את בנותיו על מזבח אהבת הארץ". הוא שלח את בנותיו למשפחה דתית בחיפה. אצל משפחה זו התגוררו, ומשם יצאו הבנות ללמוד מקצוע.

כאשר חשש כן קרה, הבת הגדולה הביאה חבר, אוהב ארץ ישראל ואוהב עם ישראל, אבל הוא לא היה דתי. החבר רצה שיגורו לאחר חתונתם בקרית חיים, הידועה כעיר חילונית, וודאי שאין שם חינוך דתי לילדים. סבא ניסה לשכנע את בתו שזה לא הבחור הרצוי לה, אבל היא כבר החליטה, זה הבחור שהיא רוצה. בצר לו פנה ר' שלמה לרב קרול, הרב של כפר חסידים, כדי להתייעץ עמו מה לעשות. שאל אותו הרב קרול, אם הם כבר החליטו להתחתן? תשובת סבא הייתה שהחליטו. אם כן אמר הרב קרול: "תן להם להתחתן, ותקרב אותם באהבה, אולי נכד או נין יחזור בתשובה".

ברכתו של הרב קרול התקיימה מוקדם, הרבה יותר מהר ממה שהוא ברך, והם עצמם חזרו בתשובה, עזבו את קריית חיים, ובנו את ביתם בחיפה. את בנם אברהם רמר, שלימים יהיה מתלמדי הרב צבי יהודה קוק, כבר שלחו לבית הספר הדתי יבנה.

מה גרם לחזרתם בתשובה? סיפרה בתם הגדולה שושנה: הרב קרול הדריך את סבא: "תקרב אותם באהבה", ואכן, כאשר הגעתי לגיל חינוך, בקש סבא מהורי, שבחופשות ישלחו אותי אליו לכפר. סבא לא הטיף לי על הדת, לא שכנע אותי לקיים מצוות, הוא לקח אותי לעבודה בשדה, ושם היה מספר לי על בריאת העולם, ו"מי ברא אלה", על האבות הקדושים, על חגי ישראל היפים, ובתור ילדה הייתי מוקסמת מסיפוריו ורואה בדרך של סבא דרך חיים אמיתית. עם ערכים אלו חזרה לביתה והשפיעה גם על הוריה. זה גרם גם להם לחזור בסוף לדרך ה'.

שדה יעקב

לאחר שבע שנים בשייח' אבריק, בלחץ הרבנים הראשיים ועוד מחברי הפועל המזרחי העולמי, סוף כל סוף קבלו אישור מקרן היסוד, לבנות מושב, וכמובן לקבל תקציבים שעד עכשיו לא קבלו. הם עברו למקום הקבוע וקראו למקום שדה יעקב, על שם הרב יעקב ריינס מייסד הפועל המזרחי.

כל חבר קבל מקום לבנות בית, חלקת אדמה ותקציב לקנות צורכי משק. ר' שלמה בנה את משקו, סבתא הבינה שזה רצון בעלה, ונכנסה לעזור במשק. כאם לילדים גם תרמה מניסיונה לאימהות הצעירות בכפר.

כשהגיעו לנקודה הקבועה, ר' שלמה דורש מחברי המושב לחפש רב, וגם דרש מהם לשלוח את ילדיהם למקום תורה. לרוב החברים זה לא היה חשוב, לכן ר' שלמה בעצמו, פנה לזקן רבני הפועל המזרחי הרב טכורש, בבקשה שיפנה אל החקלאיים, שישלחו את בניהם ללמוד תורה, ושישכנע את החקלאיים לחפש רב. במכתבו לרב טכורש כתב: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", והוסיף שם את דברי בעל 'מסילת ישרים', שרק התורה תוכל להיות תבלין ליצר הרע, וחינוך אחר, שאינו מתוך לימוד תורה, לא יוכל למנוע את פגיעותיו של היצר הרע. "לכן צריכים לשכנע את החקלאיים במושב לשלוח ילדיהם למקום תורה, ולדאוג שיהיה רב במושב".

ר' שלמה היה גם שותף בוועדה ייחודית, שהייתה בכפר, וועדה שלא הייתה כמותה ביישובי העמק, "ועדה משפטית". בפני ועדה זו הובאו מחלוקות בין החברים בנושאיים מגוונים, שמצויים בחברה. סבא היה שותף בהקמת ועדה זו, והוא עצמו היה חבר נבחר בוועדה, ציבור הבוחרים הכיר בסמכותו וביושרו.

ר' שלמה הבין את החשיבות לקרב חילוניים, ולכן בימים נוראים היה הולך רגלי לכפר יהושע, להיות להם לשליח ציבור.

לאחר חמש שנים מאז שעלו למקום הקבע בשדה יעקב, היו אנשים, שהייתה עינם צרה בר' שלמה, על ששלח את בנו לישיבה. הם פנו לוועדה המייסדת בסוכנות בטענה שיש אדם בשדה יעקב, שהוא מבוגר מדי בשביל להחזיק משק וגם אין לו בן, שימשיך את המשק, לכן כדאי לסגור את משקו. הסוכנות שלחה וועדה לבדוק זאת. בוועדה היו שלושה חברים: שטרן ובבלי מטעם קרן היסוד, ומשה חיים שפירא, נציג הפועל המזרחי, שהכיר את פועלו של ר' שלמה, וכבר מהתחלה ניסה בכל כוחו, שלא יסגרו את משק לוין. כשהגיעו לבית ר' שלמה, ראו שבחדר אחד יש ערימה גדולה של קלחי תירס ובחדר השני היו שקי שעורה וחיטה ובשלישי ישנו בני המשפחה, אם כן, אמרו: מדובר באדם שעובד כראוי, ומוציא מהקרקע את פרותיה.

הזדמן גם שהבן אשר היה בחופשה מהישיבה. אנשי הוועדה שאלו את הנער מי הוא? וענה: בנו של ר' שלמה. וכששאלו: מה יעשה כשיהיה גדול? השיב: שימשיך לעבוד במשק אביו. אם כן, אמרו: אפילו בן ממשיך יש לו. הועדה התרשמה שמדובר כאן במקרה חריג, אדם שקרוב לגיל חמישים, אבל הוא חרוץ ובעל מרץ, וגם יש לו בן שכנראה ימשיך את המשק, וקבעה שאין לסגור את משק לוין. ואכן משק לוין קיים עד היום ומוחזק על ידי נינו של ר' שלמה.

בתעודת הוקרה לר' שלמה מקרן היסוד, מודים לו על ששילם את כל חובו לקרן היסוד עוד לפני הזמן שנקבע לו. ר' יעקב ז"ק כתב בעיתון הצופה על כך: "הבן שלמד בישיבה חזר לכפר לעזור לר' שלמה בעבודה, התחיל לפתח משק מסודר ומצבו היה מצוין, ר' שלמה היה מיחידי הסגולה, שלא היה בעל חוב. מי שלא ראה את ר' שלמה בשמחתו, בזמן ששילם את חובו, לסוכנות היהודית לא ראה שמחה מימיו".

עוד מוסיף ר' יעקב ז"ק על ר' שלמה: "היה בין התורמים הנכבדים לקרן קימת ולכל מוסדות הצדקה. אחרי השואה כשנוסד "כופר הישוב", קרן עזרה לניצולי השואה, הוא היה בין התורמים הכי גדולים בכפר".

חנוכת בית הכנסת של שדה יעקב הייתה לקראת חג השבועות תשט"ז. ר' שלמה זכה להיות נוכח בחנוכת בית הכנסת וכיבדו אותו באמירת שהחיינו. קצת לאחר חנוכת בית הכנסת ר' שלמה חלה בסרטן, הוא נחלש מאד, אבל גם בחולשתו המשיך לדאוג לחיזוק הרוחני בשדה יעקב, הוא בקש שהרב ויסבלום, שהיה רב המושב, יבוא אליו. אשתו הייתה בטוחה, שר' שלמה קורא לרב לעשות צוואה, אבל הוא הסתגר עם הרב, וביקש ממנו לעשות כל שביכולתו לחזק את בני המושב מבחינה דתית.

בראש השנה תשי"ז החמיר מצבו. ביום הראשון של ראש השנה, הוא עוד זכה לשמוע קול שופר. למחרת, ביום השני, כבר לא יכל לשמוע את קול השופר, ולמחרת ראש השנה בשבת קודש השיב נשמתו לבורא עולם.

ר' יעקב ז"ק, שהיה מהחבורה הראשונה, שעלתה לשייח' אברק, כתב בעיתון הצופה לאחר פטירת ר' שלמה: "הופעתו של החבר שלמה לוין ז"ל, חבר בר אוריין, אשר לו אישה ושלושה ילדים שהשאירם בחוץ לארץ, המוכן למאבק ולסבל, לא פחות מאשר החברים הצעירים, עשתה רושם גדול על החברים ברגעים הקשים של הימים הראשונים להתנחלות, הוא שימש עידוד וחיזוק ליתר החברים".

אסיים סקירה קצרה זו במילותיו של הרב אברהם רמר, נכדו: "זו הייתה דרכו של ר' שלמה, מראשוני מתיישבי שדה יעקב, המושב הראשון של הפועל המזרחי, אשר זנח אושר, כבוד תורה בחוץ לארץ, כדי לקיים במו עשר אצבעותיו את קידוש השם שבישוב הארץ, וזאת בהצנע לכת ובלא פרסום".