שרון הלוי, רעיית הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי, שברה השבוע לראשונה שתיקה והתראיינה לפודקאסט "ובחרת בחיים" של תומר זיסר - אלמנתו של רס"ן עילי זיסר, שנהרג בשבעה באוקטובר בקרב על כפר עזה.

במהלך השיחה המיוחדת והמרגשת, שיתפה הלוי ברגעי הבהלה והכאב ביום מתקפת חמאס, בתחושת האחריות הכבדה שמלווה אותה - ובקריאתה להקים ועדת חקירה ממלכתית.

במהלך הריאיון, סיפרה הלוי על היכרותה המוקדמת עם בעלה - עוד מגיל עשר, כששניהם גדלו באותה קהילה בירושלים, והוא שימש כמדריך שלה בצופים. "הייתה לנו ילדות שמחה בציונות הדתית", סיפרה, "שרו שירים, הלכו עם מכנסיים. כנראה שבנים היו יותר חזקים אז ואף אחד לא חשב שמשהו בזה לא בסדר. התחלנו לצאת כשהייתי בת 25".

היא תיארה את בוקר השבעה באוקטובר בביתה. "כשהרצי יצא מהבית באותו בוקר ארור, הוא הבין שזו מלחמה. אני עוד לא הבנתי, לא מיד. לא הדלקנו טלוויזיה כי היה חג. הוא יצא מאוד מוקדם, הרבה לפני 7:00. הוא נישק אותי ואת הילדים מהר. הוא לקח איתו את התפילין, וזה תמיד היה קורה לי איתו כשהיה אירוע - כשהוא לקח את התפילין היה צונח לי הלב. ידעתי שהוא לא חוזר, כי תפילין מניחים כל בוקר. הוא נישק את המזוזה ואמר לי - 'עזה תיחרב'".

"לא מזמן הזכרתי לו את זה כי אנחנו מתחילים קצת לעבד, והוא לא זכר שהוא אמר את זה. אני נורא נבהלתי כשהוא אמר לי את זה, כי ידעתי שזה נכון. הוא הלך ונעלם, וזהו. הוא דיבר איתי פעם אחת במוצ"ש, מאוד קצר. הוא לא היה הוא. דאגתי מאוד, ואמרתי לילדים: 'אתם לא רואים שום סרטונים'. ב-17:00 אחר הצהריים הבנים שיחקו כדורסל בחצר, עד כדי כך שמרתי עליהם, ועד כדי כך לא הבנתי מה קורה".

היא סיפרה: "הג'יפ הזה בשדרות, הרבה זמן חשבתי שזה פייק, אבל איך שהבינו שיש חטופים, הבנתי שהמצב לא טוב.

"ב-10 באוקטובר בכיתי נורא, כי ירד לי האסימון סופית", תיארה על הימים הראשונים אחרי תחילת המלחמה. "אני זוכרת בהלה ענקית. הייתי מבוהלת כי לא ידעתי מה קרה ולא ידעתי מה עם הרצי ומה הוא יודע".

"הבגדים שלו מערב שמחה תורה, יום שישי בערב, היו מונחים בחדר השינה", שיתפה. "שלושה ימים ראיתי אותם ופשוט לא נגעתי בהם, וידעתי שמתישהו אני חייבת לקחת אותם לכביסה. זה היה בשבילי כמו טקס מעבר. הבנתי שברגע שאני מכניסה אותם לכביסה - זה האות שהחיים הקודמים אינם ומתחיל משהו אחר. זה היה כמו תהליך של אבל, ולעשות את זה היה קשה".

הלוי התייחסה גם ל-50 החטופים שעדיין מוחזקים בשבי בעזה, 671 ימים. "אני בדת של החטופים. זו לא באמת דת, אבל אם מישהו קורא לזה ככה אז אני מאוד אדוקה. תחושת האשמה על החטופים מלווה אותי לא כי אני מישהי חשובה, אלא כבן אדם. זו תחושה אנושית הכי טבעית. לא קהו חושיי", אמרה הלוי.

"שום ניצחון הוא לא ניצחון מבחינתי, אני כואבת את זה מאוד". לדבריה, "שואלים אותי ואת הרצי אם עושים עכשיו חיים, יוצאים לטיול הגדול? אנחנו בכלל לא במקום הזה, אלא במקום של אחריות. השבר הגדול הוא בלהבין שאין לנו שליטה".

לקראת סיום הפרק פנתה הלוי לזיסר, וביקשה ממנה סליחה על מות בעלה עילי, שנהרג במשמרת של בעלה שלה. היא מיררה בבכי: "אני רוצה לבקש ממך סליחה. סליחה. אני מרגישה צורך לבקש סליחה על זה שהעתיד שלך עם עילי נפגע.

לא היה יום אחד בחיים של הרצי שהוא היה זחוח או זלזל במשהו", אמרה הלוי. "אני מאוד מקווה שתהיה ועדת חקירה ממלכתית ושהילדים והנכדים שלי לא ילמדו את העובדות מסתם איזה פוש. זה חשוב בשביל הלמידה, ובשביל להמשיך קדימה, לא בשביל האשמות. אני מבקשת ממך סליחה כי הוא היה על הכיסא הזה, ועילי נהרג במשמרת שלו. עילי ועוד רבים אחרים. זה מאוד כואב לי ולעולם לא יפסיק לכאוב לי".