בכל שנה אנו חוגגים את חג האהבה הישראלי בט"ו באב - יום שבו לפי המסורת יצאו בנות ישראל לחולל בכרמים כדי למצוא בני זוג. אבל בניגוד לתפיסה הרומנטית הרווחת כיום, הבנות לא חיפשו רומן קייצי אלא קשר לחיים.
מבחינתן, ט"ו באב היה חג הנישואין והקמת המשפחה - מטרות שהיום נתפסות לעיתים כאנטיתזה לאהבה. אז מה השתנה? למה אנחנו חוגגים את האהבה אבל שוכחים את הנישואין? ואיך אפשר לחבר מחדש בין השניים?
המשנה (תענית פרק ד, ח) מספרת שבנות ישראל יצאו לחולל בכרמים בט"ו באב ואמרו: "בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה". הבנות לא מזכירות אהבה אלא הקמת בית. זו הייתה התפיסה המקובלת אז, ולעיתים גם היום: המשפחה היא העיקר, והאהבה קצת פחות - אולי אפילו מיותרת. אלא שלאורך השנים התברר שגישה זו עלולה להביא לתוצאה עצובה: נישואין בלי חיבור רגשי, משפחתיות ריקה מאהבה.
המודל הזה עורר תגובת נגד. אנשים לא רצו זוגיות חלולה ומשפחתיות ללא אהבה. התחולל מרד. היוצרות התהפכו: האהבה הפכה לערך העליון ודחקה הצידה את מוסד הנישואין. אהבה חופשית ומשוחררת הפכה לאחד הערכים החשובים ביותר בתרבות הפופולרית: בשירה, במוזיקה ובסרטים. מותר לאהוב את מי שרוצים, מתי שרוצים ואיך שרוצים. לעומת זאת, מי שמתחתן שומע לא פעם את האמירה 'איך נפלת'. זו לא רק בדיחה - אלא ביטוי לתפיסה לפיה הנישואין הם מסגרת שמרנית ומגבילה. האהבה גברה על הנישואין בנוקאאוט. בזמן שחוגגים את האהבה, שיעור הגירושין בשיא כל הזמנים. גיל הנישואין מתאחר, ויותר ויותר אנשים כלל לא מתחתנים. בעידן האהבה הבדידות העולמית בשיאה. עצוב לומר, אבל כשליש מהזוגות שחוגגים בימים אלו את חתונתם צפויים להתגרש.
זה ממש לא היה אמור להיראות כך. המחקרים מראים שוב ושוב: אנשים שנמצאים במסגרת נישואין מיטיבה מדווחים על יותר אושר ובריאות ואפילו הכנסה גבוהה יותר. גם מבחינת תוחלת חיים, הנשואים נהנים מיתרון ברור. הם חיים יותר שנים בהשוואה לרווקים. זה לא נכון לכולם - אבל ככלל, נישואין טובים מטיבים עם בני האדם. אז אם נישואין טובים כל כך - למה קשה להחזיק אותם? מדוע כל כך הרבה זוגות בוחרים לפרק את הקשר? ואיך קרה שהאהבה והנישואין, שאמורים היו להשלים זה את זה, נראים כמו שני הפכים?
יש לכך הרבה הסברים, אבל אולי המרכזי שבהם הוא הפער בין הציפיות למציאות. אנחנו מצפים, ובצדק, לאהבה גדולה שתלווה את חיי הנישואין. אבל החיים עצמם מורכבים. לתוך הזוגיות נכנסים מרכיבים שלא קיימים בהתאהבות ראשונית: קריירה, ילדים, כסף, עומס, התפתחות אישית. כל אלה שוחקים לאט־לאט את הרגש. במקרים רבים מדי, האהבה דוהה ונעלמת.
אהבה ונישואין לא אמורים לעמוד זה מול זה. להפך. חיי נישואין יכולים להיות הביטוי העמוק ביותר של אהבה. אהבה מיטיבה עשויה להיות הכלי שבאמצעותו צולחים את קשיי החיים. חברות אמיצה, שותפות אמיתית, קירבה שנבנית לאורך זמן - עשויים ליצור אהבת אמת, כזו שמעניקה משמעות, עומק וסיפוק. הגיע אפוא הזמן לשלב הבא - לא עוד ניגוד בין אהבה לנישואין, אלא חיבור מחודש. ט"ו באב יכול להיות בדיוק היום הזה - חגיגת אהבת הנישואין. יום שבו אנחנו מחדשים את השגרה ואת ההתחייבות העמוקה בין שני אנשים שקושרים את חייהם זה בזה.
החברה הישראלית היא חברה משפחתית. זו אחת הסיבות לכך שישראל מדורגת בעקביות בין המדינות המאושרות בעולם. בישראל יש יותר זוגות נשואים ויותר משפחות עם ילדים מאשר ברוב המדינות המערביות. אבל המודל הזה אינו מובן מאליו. כדי לשמור עליו - צריך לחדש את הערכים הישנים ולהתאים אותם לימינו: לזכור שאהבה היא לא רק התאהבות רגעית, אלא חיים משותפים. אהבה לא נגמרת בחתונה. היא רק מתחילה. ט"ו באב הוא הזמן לחגוג את האהבה - בתוך נישואין ומשפחה.
הכותב הוא מרצה בחוג למדע המדינה, אוניברסיטת בר אילן