"אדם צועק את שחסר לו", שר מאיר אריאל ז"ל. ייתכן שזה גם מה שמניע חלק מהאמנים הוותיקים בישראל לחתום על מכתבי מחאה - אולי לא רק ממניע אידיאולוגי, אלא גם מתוך רצון לשוב למרכז הבמה.
ביום חמישי האחרון, בדרך חזרה מהעבודה, כיוונתי את הרדיו לרשת גימל. התנגן "כל עכבה לטובה" של בן צור - שיר אמוני ומחובר, משב רוח צלול בלב המיינסטרים. יומיים קודם, באותה תחנה, הוקדשה שעה לגידי גוב שחגג יום הולדת. כיביתי את הרדיו אחרי שניות; קשה לי להזדהות עם אמן שמביע הזדהות עם האויב במקום עם בני עמו.
הפער בין שתי ההאזנות האלה הוא בעיניי מפתח להבנת הסערה סביב מכתבי האמנים. פעם, לפני שני עשורים ויותר, ההשמעות ברדיו היו הכרטיס להצלחה. עורכי מוזיקה, חברות תקליטים ומפיקי טלוויזיה קבעו מי יגיע לקהל, וההצלחה תורגמה למכירות דיסקים.
אבל בעידן הנוכחי - ובמיוחד ב־2025 - הכללים השתנו. הכוח עבר לקהל, שמצביע בלייקים, צפיות ושיתופים ביוטיוב, טיקטוק וספוטיפיי. אמנים כמו ישי ריבו, עקיבא וחנן בן ארי ממלאים את קיסריה ופארק הירקון בלי להזדקק לוועדות רפרטואר. ההצלחה שלהם נבנית על הופעות ענק, חסויות מסחריות וקשר ישיר עם מאות אלפי עוקבים.
לעומתם, אמני דור הקסטות - גידי גוב, חוה אלברשטיין ואחרים - מתקשים להסתגל למציאות החדשה. כשהופעה של אלון אולארצ'יק בקק"ל מבוטלת ומוחזרת רק אחרי שחזר בו מהחתימה על מכתב מחאה, זה לא רק אירוע חדשותי, אלא תסמין לשינוי עמוק: המעמד כבר אינו מובן מאליו, והפרנסה לעיתים גוברת על ההצהרה האידיאולוגית.
התסכול מירידה בהכנסות ואובדן רלוונטיות עלול להתנקז לזעם פוליטי. קל יותר להאשים את הממשלה או את "ההדתה" מאשר להודות שהקהל עבר הלאה. וכשהמחאה היא הנתיב היחיד לחזור לכותרות - קשה להתעלם מהאפשרות שמדובר גם במאבק על מקום בתודעה הציבורית.
ובינתיים, הקהל מזמזם את הלהיט הבא בטיקטוק, והרדיו ממשיך להתנגן. כשאני שומע את ריבו, בן צור ואחרים ברשת גימל, ברור לי: העתיד כבר כאן - והוא שייך למי שיודעים לדבר את השפה של הקהל.