כבר שלושה שבועות שאני בשייט באירופה - מסע מרהיב שהחל באיסלנד, המשיך בין פיורדים ונמלים בנורבגיה, דרך אמסטרדם ובלגיה ועד לונדון.
הספינה אמריקאית, השירות ברמה גבוהה, הנופים עוצרי נשימה - אך מה שתופס אותי בכל תחנה אינו המוזיאונים או המדרחובים, אלא תחושה כבדה שמרחפת באוויר: אובדן, כניעה, חדירת האסלאם ושנאה לישראל, לצד זלזול מופגן בתרבות המערב.
זה איננו תיאור דרמטי - זו מציאות מוחשית. בשווקים, בשיחות אקראיות, בגרפיטי שעל הקירות ובהפגנות בכיכרות - נחשף דור חדש, זר, נחוש ודורסני. דור שלא הגיע להשתלב, אלא לשנות את כללי המשחק.
מהגרים של פעם - ומהגרים של היום
ההיסטוריה האנושית ידעה גלי הגירה רבים, ממזרח למערב ומדרום לצפון. בעבר, המהגר חיפש חיים טובים יותר וניסה להשתלב: למד את השפה, כיבד את המסורת והצטרף לתרבות הקיימת.
ההגירה המוסלמית של העשורים האחרונים שונה לחלוטין. לא השתלבות - אלא תפיסת טריטוריה תרבותית ותודעתית. בלי ללמוד את השפה, בלי לאמץ את הקודים המקומיים, אלא להחליפם: דגלים חדשים, מסגדים על חורבות כנסיות, ואירופה ששוכחת את עצמה.
והמערב? דומם, מבוהל, עסוק בהלקאה עצמית. השבוע זה קיבל ביטוי סמלי במיוחד: השם הנפוץ ביותר לתינוקות בבריטניה - מוחמד. לא סמל בלבד, אלא עדות מצמררת להחלפת אוכלוסין מתוך אדישות.
"פלסטין" - לא שאלה מדינית, אלא נשק תודעתי
במאמר שפורסם לאחרונה ב"נציב נט" נכתב: "הפלסטינים הם קללה של העולם". "פלסטין" איננה עם, אלא רעיון הרסני - מנגנון לשחיקת ערכים, כלי שבאמצעותו גורמים אנטי־מערביים תוקפים את עצם קיומה של הציוויליזציה שלנו. היום הדגל הפלסטיני אומץ בכל תנועה אנטי־מערבית באירופה, לא מאהבת הערבים - אלא משנאה למערב.
ז'בוטינסקי היה מזהיר אותנו
זאב ז'בוטינסקי התריע: בלי גבולות, בלי כוח ובלי אמונה בצדקת הדרך - נתרסק. הוא דיבר על "חומת ברזל" לא רק פיזית אלא רעיונית: מדינה שאינה מתנצלת, שאינה נבהלת מצעקות, ושאינה מוותרת על עקרונותיה בשל לחצים בינלאומיים.
מה שאירופה איבדה - לנו עוד יש סיכוי
אירופה כבר שילמה את המחיר, אבל אנחנו עוד יכולים להציל את עצמנו:
לא לשתי מדינות.
כן לסיפוח.
כן לבנייה יהודית בכל רחבי הארץ.
כן לחינוך יהודי־לאומי שמחנך לאמת ולא לכניעה.
כן לנאמנות מוחלטת לזהות, לשפה ולדגל שלנו.
מדינה לא שורדת בזכות אהבה מהעולם - אלא בזכות גבורה פנימית. ישראל קמה מן האפר כדי להיות מגדלור של אמת, ולעמוד זקופה מול צביעות בינלאומית, אויבים מבית ותרבות שחותרת תחת יסודותיה.
המאבק שלנו אינו פוליטי - הוא קיומי. זו מלחמת זהות, מלחמת תרבות, מלחמה על הבית. כמו בכל מלחמה - יש מנצחים ויש מנוצחים. ישראל עוד יכולה לנצח, אבל רק אם תבין שהזמן לדיבורים נגמר - והגיע הזמן להכריע. זו לא עמדה פוליטית. זו הישרדות.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי