האמת שלא נעים לי להפריע לכם באמצע הפינקולודה על הערסל באיי סיישל, אבל לאורך כל השבועיים האחרונים אני לא מפסיק לקבל טלפונים ומיילים מהורים שדווקא עכשיו בחופש הגדול, המצב החברתי של הילדים שלהם החמיר באופן דרסטי ופתאום הם מגלים שלא מזמינים אותם להרבה מאוד מהפעילויות שהחברים שלהם קובעים לעשות.
בין שאר הגורמים שיצא לי לאחרונה להיפגש איתם, נפגשתי עם עמותת אורית רז,מנכלי"ת עמותת 'כנפי דרור' ועם חני אולמן, מנהלת מוקד התערבות חכמה.
העמותה עוסקת בדיוק בנושאים הכל כך בוערים הללו, ובן היתר קיבלת מהם את המכתב הבא שנכתב מדם ליבה של אם כואבת:
"גם אני התלבטתי אם לפתוח את זה או לא...כי זה לא נעים וכי ההורים של אותם ילדים הם בעצם חברים שלי ואנחנו ביחד בקהילה.
אבל בכל פעם שאני מסתכלת על הילד שלי בחופש ואני מבינה שיש עוד כמוהו, בא לי לצרוח! חזק! משוגעות! הילדים שלכם הורגים לי את הילד (עולה לכיתה ד)...זה באמת לא מזיז לכם בזמן שאתם טסים לחופשה שלכם באוסטריה?
בהתחלה הילד שלי לא אמר כלום...לאט לאט, כששמנו לב איך שהוא משחק עם האוכל הבנו שיש כאן משהו שהוא מסתיר...
אחרי מסע שיכנועים הוא נפתח והסכים לספר לנו שבהפסקה הגדולה, כשהילדים פרצו בריצה לחצר, הוא הלך לאט, עמד רגע מול הספסל, זה שמתחת לעץ השסק, וראה שכבר יושבים שם ה'חברים' שלו:
הם שיחקו במשחק שהמציאו אתמול-משהו עם קפיצות, סיבובים ולא לדרוך על הקווים. נתנאל עמד קרוב, לא יותר מידי, וחיכה.
הוא סיפר לנו שהוא חשב לעצמו ושהוא כל כך קיווה שאולי הפעם הם יזמינו אותו...
הוא אמר שהוא היה צריך לאזור את כל הכוח שלו בשביל לעמוד מולם ולבקש מהם להצטרף למשחק:
"לא עכשיו", אמר לו 'חבר' שלו בלי להסתכל "זה רק אנחנו של אתמול", אגב החבר הזה הוא הבן של אחת מהחברות הכי טובות שלי.
"כן, אתה לא תבין את החוקים", הוסיף חבר אחר.
הילד שלי הנהן כאילו זה הגיוני ,הוא התרחק מהקווים, התיישב על הספסל ההפוך, ההוא שנשבר קצת באמצע.
הוא הביט בילדים רצים, קופצים, צורחים "עכשיו!" "הוא בחוץ" ו"אני ראשון".
זה לא קרה פעם אחת, זה קרה שוב ושוב ו...שוב. בהתחלה הוא עוד ניסה. בא בבוקר עם רעיונות למשחק ושאל אם אפשר לשבת, שאל אם אפשר להצטרף?
אבל ככל שהשבועות עברו, הוא דיבר פחות, חייך פחות. ההפסקות נהיו לשקט שבין השיעורים-לא רגע לנשום, אלא חלל גדול שהוא נופל לתוכו.
בכיתה, המחנך שלו, בחור יקר, ראה מה שהולך:
פעם אחת הוא אמר "בואו נשתף את כולם, גם מי שלא משחק בדרך כלל."
ופעם אחרת הוא עשה פעילות שכולם יכתבו אחד לשני מחמאות אנונימיות. אבל המילים שהילד שלי קיבל היו כלליות: "אתה נחמד", "אתה שקט ועדין" .
הילד שלי ידע שאין שם אף מישהו שחושב עליו משהו כשהוא כותב.
המנהל, היועצת אפילו המורה לספורט-כולם ניסו, באמת שניסו.
אבל הילדים? הילדים לא רצו להרגיש שניכפה עליהם חבר. הם רק רצו לשחק עם מי שכיף להם. והילד שלי הוא לא היה "כיף". לפחות ככה הם חשבו.
בבית ניסיתי להיות שם איתו, אבל עבודה שלי פשוט לקחה לי את כל המשאבים.
תבין, בעלי כבר שלושה חודשים במילואים בצפון וכל הבית עליי...
אני מרגישה גמורה. מותשת. שהבטרייה שלי עוד רגע מתרוקנת...זה גדול עליי.
והילד המדהים שלי, למרות שהוא הרגיש שהחיים סוגרים עליו, תמיד נמצא שם בשבילי:
"תעזור לי רגע עם הכלים", "תוריד את הפח". "תשמור על האחים שלך"
והוא הבין, כל כך הבין אז הוא לא רצה לספר ולהדאיג אותי יותר.
הוא מכיר אותי מצוין ויודע כמה שאם אני אשמע את זה שהכיתה שלו עושה עליו בעצם סוג של חרם זה ממש יצער אותי.
הוא לא סיפר מתי שאף אחד לא בוחר בו בזוגות, לא על זה שאמרו לו "אתה מוזר" ולא על זה שהוא יושב לבד כבר חודש, בתור האמצעי בשורה הראשונה הכי קרוב למורה, הכי רחוק מחבריו.
ביום ראשון הוא בכה והתחנן בפניי שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר. ראיתי אותו ולא היה לי לשלוח אותו. אתה קולט? ממתי בית ספר אמור להפוך לבית מטבחיים לנשמות של ילדים צעירים?
ביטוי קשה מידי? טוב, אתה מוזמן למצוא ביטוי אחר, הולם יותר, לרצח של נשמות. לצילוק הדימוי העצמי של הילד שלי.
באמצע שיעור שפה, המחנך שלו פתאום עצר את הכול:
"תקשיבו רגע", הוא אמר." אני רוצה לדבר על משהו אמיתי, על איך זה מרגיש להיות בחוץ" הוא לא אמר את השם שלו, אבל כולם הסתכלו לכיוון הכיסא הריק.
"לא תמיד מתכוונים להרחיק משהו, לפעמים פשוט שוכחים לראות אותו"
ביום שני כשהילד שלי הגיע לכיתה בראש כפוף, וגרר את רגליו לתור האמצעי בשורה הראשונה הוא הבחין בכיסא נוסף ועליו הילקוט של תלמיד אחר מהכיתה:
ברגע הראשון הוא חשב שהתבלבל ועצר ליד השולחן הלא נכון:
"אני מקווה שלא איכפת לך שנשב יחד" הוא שמע את קולו של אותו תלמיד ופגש במבטו, הוא הופתע כל כך שכמעט ולא ענה. "בסדר", אמר לבסוף, בשקט.
גם למחרת, התלמיד המדהים הזה בחר לשבת לידו ושאל אותו אם הוא רוצה ללמוד את המשחק שהם המציאו-"משהו עם קפיצות, סיבובים ולא לדרוך על הקווים", "טוב"-אמר אמר הילד שלי.
המשחק לא היה מושלם, לא כולם זרמו אבל לפחות זו הייתה התחלה.
מישהו בכיתה סוף סוף ראה אותו...
הסיפור הזה הסתיים בטוב, אבל לצערנו נתקלנו רק בשנה האחרונה בכמה אחרים שהסתיימו בטרגדיה.
הורים, מחנכים וכל מי שנשמת החינוך באפיו: גם בחופש. בעיקר בחופש. זה הזמן להרים את הראש ולזכור שממש ברגעים אלו, יש מתוך בית הספר או הקהילה שלכם, ילד או ילדה שלא מבינים בשביל מה הם צריכים בכלל לקום בבוקר אם העולם משדר להם שהם שקופים. ולכם רכזי קהילות: מציע לכם לחשוב ברצינות על העניין, של אחראי חרם מצד הקהילה: מישהו שבאופן מסודר ומובנה ירכז את כל העניין. בדיני נפשות עסקינן!