שורד השבי אלי-ה כהן נשא דברים בעצרת מטה המשפחות בכיכר החטופים בתל אביב. כהן סיפר על יום השחרור שלו מהשבי והפסוק מתהילים שאמר בקול באותו זמן.
"22 בפברואר שעות הבוקר", הוא סיפר, "אני עומד עם עיינים מכוסות, עומר ועומר נמצאים ליידי אנחנו מבינים שזה הרגעים האחרונים שלנו התופת הזאת וברגע הזה, זה פשוט יוצא ממני אני מתחיל להגיד בקול רם: 'שיר למעלות אשר עייני אל ההרים, מאין יבוא עזרי'. כמה שעות אחרי זה אני נמצא בשטח ישראל מחבק את אמא שלי ואת זיו אחרי 505 יום בשבי החמאס".
"אני עומד פה 160 יום אחרי מתוסכל", המשיך ואמר לקהל בכיכר החטופים, "כי האחים שלי עדיין שם, הייתה בי איזושהי תקווה בלב שבשלב הזה הכיכר הזאת תתרוקן ולא יהיה בה צורך כשאני חושב על המשפט הזה שאמרתי, היום אני יודע את התשובה, העזרי שלי זה אתם, זה חיילי צה"ל הגיבורים, זאת המשפחה שלי זה אתם האנשים שנמצאים בכיכר הזאתי כבר 670 יום, לא משנה באיזה מצב הם נמצאים ומה הדעות הפוליטיות שלהם".
"אתם אפילו לא יודעים כמה זה מחזק את כל מי שנמצא שם 50 מטר מתחת לאדמה, לחזור ולשמוע את כל מה שעשיתם בשבילנו לראות אתכם צורחים את השמות שלנו כאן בכיכר", הוא הוסיף.
"כולנו הזדעזענו כשראינו את הסירטון של רום ואביתר", אמר אלי-ה, "ואתם יודעים על מה אני חשבתי? נזכרתי בעצמי שם נמצא באותו מצב כבול ברגליים מדמיין את החזרה הביתה, ואז חשבתי על השנייה אחרי, על הרגע שהמצלמה נכבתה, הדלת נסגרה והם עוד פעם לבד עם עצמם, בחושך והתפללתי שהם זוכרים שאנחנו פה. אין להם זמן! החיים נמקים במנהרות והחללים עלולים להיעלם בחורבות עזה".
"הוחזקתי 505 יום בשבי עם אלי שרעבי, אור לוי ואלון אהל שעדיין נמק במנהרות חמאס", הוא הוסיף, "כשאלי אור ואוהד שוחררו מהשבי כולכם הייתם המומים, העולם רעד נבהלתם מהרזון והעיניים הכואבות. הכתובת הייתה על הקיר ,אנחנו דיברנו על הרעב, אנחנו דיברנו על התנאים אנחנו התחננו שיעזרו לנותרים, לאלון אהל שהשארתי לבד במנהרה פצוע".
כהן סיפר שהוא האחרון שהסתכל לאלון אהל בעיניים ושהוא הבטיח לו "עד שאנחנו לא מתראים שוב בישראל זה לא נגמר". "מאז כבר חצי שנה אני עוקב בדאגה וחרדה אחרי הדיווחים על קריסת המו"מ", הוא הוסיף.
"ההחלטה לכבוש את עזה מלחיצה אותי", שיתף כהן, "אני יודע מה קורה לחטופים כשהלחימה מתעצמת. ובתור לוחם, אני מבין את החשיבות של לחסל את האויב, חברים שלי שילמו בחייהם כלוחמים במלחמה הזו כדי להציל אותי כשהייתי חטוף במנהרות, אני לא רוצה להתעורר לעוד הותר לפרסום ובטח לא לאבד את האחים שלי שעדיין שם - לא את החיים שבהם ולא את החללים שעלולים להיעלם לנצח".
"היום ט"ו באב ואני בעזרת ה' עומד פה לצד האישה שלי", המשיך ואמר, "אחרי שבמשך 505 ימים הייתי בטוח שהיא נרצחה במיגונית שבה הסתתרנו ברגעי האימה. לא ידעתי אם בכלל אזכה לראות אותה שוב. אבל הסוף שלי? הוא סוף טוב - ניצלתי, חזרתי והיא חיכתה לי, היום היינו יכולים לחגוג. אבל אי אפשר. אי אפשר כשאנחנו יודעים שיש משפחות שלא קיבלו את ההזדמנות הזאת. שיש אנשים שעדיין שם, שעדיין לא יודעים אם יזכו לאהוב שוב".
"קשה לי לדבר על אהבה בלי להזכיר את אלקנה בוחבוט", אמר כהן, "בשבילו הגעתי למסיבה, חבר אמיתי, איש שיחה ושותף לרגעים. היום, כמעט שנתיים אחרי, רבקה אשתו מחזיקה באומץ את הבית, את הלב, ואת ראם הקטן שמחכה לאבא שלו. וככה כל הנשים היקרות כאן שמחכות שהאהבה שלהם תחזור מהגיהינום".
"אני אסיים בלהגיד שאני יודע מה זה לחזור בעסקה חלקית, אני חי עם רגשות האשם כל יום, ולא מאחל לאף אחד להרגיש מה זה להשאיר אח מאחור. בקשה אחרונה - תביאו עסקה שתביא את כולם ואל תוותרו עליהם, על אף אחד - כמו שלא וויתרתם עלי".