הקמפיין החדש של החמאס עובד כמו שעון שוויצרי. תמונות של ילדים רעבים בעזה מציפות את ערוצי החדשות, ובלבבות רבים בישראל מתעוררת דילמה כואבת:
איך אפשר להישאר אדיש לסבל של ילד. מצד שני, איך אפשר להרגיש אמפתיה כלפי אוכלוסייה שרקדה על הגגות ב-7 באוקטובר ורבים בתוכה חפצים בהשמדתנו?
דבר אחד ברור: האויב מזהה במדויק את נקודת התורפה שלנו. אנחנו "רחמנים בני רחמנים", החמלה מקודדת ב-DNA שלנו מאז אברהם אבינו והאויב משתמש בה נגדנו. אותו אויב שאינו מרחם על ילדיו, אלא מקריב אותם בכוונה. שלא יהיה לכם ספק - הילדים הרעבים אינם באג במערכת החמאסית - הם פיצ'ר מתוכנן. כל תמונה כזו היא נשק מדויק שנורה ישירות ללב היהודי.
והשיח הציבורי נקרע בין שני קטבים - "מגיע להם, שיסבלו, הנבלות!" לבין קריאות להפסקה מיידית של הלחימה וטענה לחוסר מוסריות בהרעבה של עזה.
אבל ישנה עמדה שלישית, עמוקה ומורכבת יותר - העמדה היהודית. כדי להבין אותה, עלינו לחזור למלחמה הראשונה של ישראל באב-טיפוס של הרוע העולמי: עמלק.
הציווי שקיבל שאול המלך דרך שמואל הנביא היה חד וברור: להכרית את הרוע הזה עד היסוד, "מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק". א-ב-ל הציווי המדויק לא היה "לא תרחם", אלא "לֹא תַחְמֹל עָלָיו".
מה ההבדל? המלבי"ם, מגדולי מפרשי התנ"ך ומומחה לדקויות הלשון, נותן לנו כאן הבחנה קריטית:
רחמים הם תגובה רגשית. צער טבעי שמתעורר למראה סבל ואובדן חיי אדם, גם אם מדובר באזרחי אויב. היהדות אינה דורשת אטימות לב.
חמלה, לעומת זאת, היא מעשה שנובע מפקפוק מוסרי בצדקת הדרך.
הציווי לשאול היה ברור: אתה עשוי להרגיש רחמים, וזה אנושי ולגיטימי.
אבל אסור לך לחמול. אסור לך לפקפק לרגע בצדקת המשימה - הכרתה מוחלטת של הרוע העמלקי מהעולם. כי לחמול על נחש צפע ארסי שרוצה להכיש אותך, זה לא מוסרי - זה אובדני.
וזה בדיוק היה חטאו של שאול. הוא לא רק הרגיש בלב, אלא חמל בשכל ופקפק בצדקת המשימה: "מה הילדים חטאו?" תהה ולבסוף השאיר בחיים את אגג. התוצאה הייתה הרת אסון: מאותו ענף ארסי יצא דורות אחר כך המן האגגי, שביקש להשמיד את כולנו. החמלה של שאול כמעט עלתה לנו בחורבן.
ומה כל זה אומר לנו, היום?
מותר לנו להרגיש צער על ילד רעב ולהצטער על אובדן חייהם של אזרחי אויב שאינם חפצים בהשמדתנו. אבל, אסור לנו לחמול! אסור לנו לבלבל בין הרוצחים לנרצחים, ובעיקר, אסור לנו לפקפק בצדקת המלחמה הזו, שאין מוסרית ממנה, ובחובה להשלים אותה עד הסוף.
החמלה המיותרת, זו שדורשת מאיתנו להזרים 'סיוע הומניטרי' ודלק וחשמל שמגיעים היישר למחבלי החמאס בזמן שחטופינו גוועים ברעב במנהרות; זו שמסכנת את חיילינו כדי להימנע מפגיעה באוכלוסייה עוינת - אינה ביטוי של מוסר, אלא של בלבול מוסרי קטלני.
בעולם שאיבד את המצפן ואינו מבחין בין טוב לרע, תפקידנו כפול: גם להילחם וגם להיות המגדלור שמזכיר לעולם כולו מהו צדק. המלחמה הזו היא לא רק על הבית שלנו - היא על נשמת העולם. כל כניעה לתעמולת החמאס היא בגידה בעתידה המוסרי של האנושות. עלינו להציל את האמת, להציל את הצדק, ולהציל את הדורות הבאים מעולם שבו מפלצות לובשות מסכות של קורבנות רק כדי לבצע בהזדמנות הראשונה את הטבח הבא. וזו לא רק חובתנו - זהו המפתח הבטוח ביותר לניצחון.
הרב יוני לביא הוא איש חינוך, מרצה וסופר, ומוביל מועדון ההורים הגדול של ערוץ 7. הצטרפו עכשיו לנבחרת ההורים וקבלו עוד הרבה כלים ותכנים לחופש ולכל השנה.