המשנה משווה בין יום הכיפורים לטו באב, הייתכן? במסכת תענית פרק ד משנה ח נאמר: אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה.
וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל"
ט"ו באב - שישה דברים טובים אירעו בו
ההשוואה התמוהה בין יום הכיפורים ומעלתו ליום טו באב, מתבררת בגמרא במסכת תענית ל: "בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא ט"ו באב מאי היא?
הגמרא מונה שישה דברים שאירעו ביום טו באב, אשר רובם עוסקים בעניני אחדות ותיקון העם, והם המשך ישיר לאירוע המכונן שהמשנה מצביעה עליו לעיל:
- יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה - בפרשת בנות צלפחד נקבע שעל בנות היורשות נחלה להינשא בתוך שבטן כדי שלא תעבור הנחלה לשבט אחר (במדבר לו). בט"ו באב, עם חלוקת הארץ בפועל, הותרו השבטים להתחתן זה בזה. בכך הוסרו המחיצות השבטיות ונפתח עידן של קירוב לבבות ואחדות העם.
- יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל - לאחר מלחמת האחים בפרשת פילגש בגבעה (שופטים יט-כא) נשבעו השבטים שלא יתנו בנותיהם לשבט בנימין. לימים, מחשש להיעלמותו של השבט נמצא פתרון הלכתי-מעשי להתגבר על השבועה: הבנות יצאו לרקוד בכרמים, ואנשי בנימין בחרו לעצמם נשים, כך ניצל שבט בנימין וחודש הקשר עמו.
- יום שכלו מתי מדבר למות - רש"י כותב דברים מופלאים: "דתניא כל ארבעים שנה שהיו במדבר, בכל ערב תשעה באב, היה הכרוז יוצא ואומר צאו לחפור. והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו שמא ימות קודם שיחפור. ולמחר הכרוז יוצא וקורא יבדלו חיים מן המתים. וכל שהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא. וכל שנה היו עושין כן. ובשנת ארבעים שנה עשו, ולמחר עמדו כולן חיים. וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש. חזרו ושכבו בקבריהן בלילות, עד ליל חמשה עשר. וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בט"ו ולא מת אחד מהם, ידעו שחשבון חדש מכוון וכבר מ' שנה של גזרה נשלמו קבעו אותו הדור לאותו היום יום טוב. זהו גם הקשר לפרשת ואתחנן, שמשה קיווה שגם הגזירה שהוא לא ייכנס לארץ תתבטל ולכן פתח בתפילה ובתחינה - ואתחנן אל ה' בעת ההיא.
- יום שביטל הושע בן אלה פרדסיות שהושיב ירבעם בן נבט - מחסומים אלו מנעו עלייה לרגל לירושלים ופיצלו את העם מבחינה רוחנית. ביטולם איחד את העם סביב העליה לבית המקדש.
- רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה: ואמר רב מתנה אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, אתקנו ביבנה הטוב והמטיב: הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה
- רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה (תניא) רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין. כריתת העצים למערכה חדלה בטו באב, ולא התחדשה עד טו בשבט. בשל כך היו משפחות שהיו מביאות מספיק עצים לבית המקדש כדי שיוכלו כולם להשתמש בהם לטובת קרבנותיהם. גם חסד זה ביטא מעשה של אחדות וחיבור בין שורות העם.
המחול בכרמים - סמל של חיבור
המשנה רומזת לכך שיום טו באב גילם את מהותם של האירועים ההיסטוריים שקדמו לו: הסרת מחיצות שבטיות, פיוס בין אויבי אתמול, והתחלה חדשה אחרי גזרות ומלחמות. המשנה מדגישה שכל הבנות לבשו בגדים לבנים שאולים, כדי שלא תיווצר השוואה בין זו שיש לה שמלות מפוארות לזו שאין לה, ובכך ביקשו למנוע קנאה ובושה.
בנוסף, הריקוד בכרמים במעגל הוא ביטוי מעשי לכך שכל השבטים - כולל שבט בנימין ששב אל אחיו נפגשים במקום של שיוויון, כפי שבמעגל אין ראש ואין זנב, כולם מתייחסים לכולם באופן שווה. המעגל סימל את אותה אחדות.
ואהבת את ה' אלוקיך - כיצד ניתן לבצע?
בפרשת ואתחנן אנו מצווים על מצווה לא פשוטה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה). לא קל לצוות על הלב. האורח חיים מפרש שהפסוק הבא היא הדרך לאהוב את ה' : "והיו הדברים האלה על לבבך". כשאדם ישים הדברים הללו על ליבו ייתכן ויגיע לאהבת ה.
אפשר להציע דרך לקיים את מצוות אהבת ה' והיא באמצעות אהבת בריותיו, באמצעות אהבת העם שבחר בו ה' להוביל ולקדש את שמו בעולם. אהבת הבריות פשוטה יותר לביצוע מאשר אהבת ה' הנשגב והנורא. לאהבת הבריות יש גם ביטויים מעשיים. הדברים שאירעו ביום טו באב נותנים ביטוי מעשי לאהבה זו: הותרו שבטים לבוא זה בזה - אהבה ואמון בין חלקי העם; הותר שבט בנימין לבוא בקהל; ביטול המחסומים לירושלים - אחדות בעבודת ה'.
מט"ו באב לימינו - אחדות כבסיס לתקומה
ט"ו באב היה יום של סיום פירוד - בין שבטים, בין משפחות, בין חלקי האומה. זהו יום שבו כל עם ישראל יצא לכרמים מתוך תחושת משפחה אחת. גם היום, על רקע המחלוקות הקשות כיצד להמשיך ולנהל את המלחמה, כאשר דעות חלוקות חוצות את הציבור ועלולות לאיים על הלכידות, אנו נדרשים לזכור את המאחד שבינינו: ההיסטוריה המשותפת, החלומות שהביאו אותנו לארץ הזו, והחיבורים ההיסטוריים שעמדו בבסיס קיומנו כאן.
בט"ו באב הוסרו מחיצות ונוצר חיבור חדש. בט"ו באב למדנו שהסרת מחיצות והכרה בייחודו של כל חלק בעם - הם יסוד לשלום פנימי ולכוח חיצוני. עלינו לשאוב מהיום הזה את רוח החיבור גם אם איננו מסכימים על כל דבר, ורב המשותף על המפריד.