מלחמת התקומה של מדינת ישראל הנקראת גם מלחמת חרבות ברזל העמידה את החברה הישראלית בדילמה ערכית מאוד חזקה שהולכת מתעצמת מיום ליום.
אינני מדבר על מי שעניין החטופים כלל לא מעניין אותו והוא רק משתמש בנושא זה ככלי ניגוח פוליטי בממשלה אלא על אותו הציבור שבאמת סבור שהמוסריות דורשת מאיתנו להסתכן ולהיכנע כדי להציל את אחינו מהשבי. אותם אנשים אומרים שערך הרעות גובר על ערך החיים וממילא חובה עלינו לעשות הכל ולהיכנע בפני הטרור גם במחיר טבח נוסף, חטיפות נוספות, השפלה לאומית, שפיכת דם חיילנו בשנתיים האחרונות לחינם.
אולם, המעיין במקורות חז"ל שמתווים לנו את הדרך בדילמה מוסרית וערכית זאת מגלה שההיפך הוא הנכון. ר' יהודה וולדנברג בספרו שו"ת ציץ אליעזר (יג, ק) דן בשאלה שיכולה להיראות תמוהה ביותר. שאלתו היא "האם במלחמה מחוייבים, או עכ"פ מותרים החיילים להכניס את עצמם בספק סכנה כדי להציל את חברם החייל המוטל פצוע בשטח מסוכן וחשוף לאויב".
כל המתבונן בשאלה זו נחרד למראה השאלה הלוא על כך התחנכנו בשירותינו הצבאי כי לא משאירים פצועים בשטח ומסתכנים עבורם וכיצד ניתן לערער על זאת. לאחר שהרב ולדינברג דן במקורות השונים מן הבבלי והירושלמי הוא מגיע למסקנה הלכתית קשה ביותר "יוצא לנו שלהלכה למעשה, אין חיוב להכניס עצמו בספק סכנה מבוססת כדי להציל את חבירו מודאי סכנה. ולא עוד אלא שהרדב"ז בתשובתו על כך (בסי' תרכ"ז) כותב שהעושה כן הרי זה חסיד שוטה משום שספק שלו עדיף מודאי של חברו".
לדבריו, אסור לאדם להסתכן עבור אדם אחר גם אם הוא בסכנת נפשות ודאית. החיוב לעמוד על דם רעך הוא רק שלא במחיר סיכון עצמי גבוה. מסקנה זו קשה לנו לקבל והאמת היא שגם הרב וולדנברג מתקשה לקבלה בכל אופן במישור המלחמה ואז הוא מוסיף משתנה חשוב מאוד מדברי הראי"ה קוק המשנה את כל ההסתכלות:
"אולם בהתבוננות ובחדירה יותר מעמיקה בנבכי ההלכה נמצא שלא כן הדבר, ובמלחמה ההלכה בזה אחרת. הגדרה אחרת מגדיר בזה בספר משפט כהן (סי' קמ"ג בסוף הסימן) והוא: כי עניני הכלל במלחמות יוצאים הם מהכלל דוחי בהם שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרוחה, אלא שמלחמה והלכות ציבור שונים וכו' ואי אפשר ללמוד מזה למקום אחר".
הרב ולדינברג טובע מושג חשוב שיש הבדל בין פיקוח נפש פרטי שאז חייך קודמים לחיי חברך כפי שאמר ר' עקיבא אוהב ישראל הגדול. במקרה של טביעת אדם או התחשמלות או שריפה או תרומת איבר אין חובה לסכן את עצמך כדי להציל את חברך אם מדבור בסיכון מאוד משמעותי לחייך. אולם כשמדובר בכלל ישראל ובציבור היהודי כולו בארץ ובתפוצות ההלכה בזה היא אחרת. כבר לא דנים על פי דיני פיקוח נפש הרגילים אלא מצווה להסתכן כדי להציל את הזולת מסכנה ודאית.
אולם, כל זה כאשר אנו מדברים על מלחמה או מבצע צבאי. זה הדבר המוסרי שצריך לעשות כדי להציל את אחינו שבשבי לרדוף את האויב ולהשמידו עד שיכנע וימסור אותם בידינו בתמורה להצלת חייו או שנהרוג אותו ואז נוכל לשחררם. אם במהלך הפעולה הצבאית הם יפגעו מאש האויב או מאש כוחותינו אין בידינו לשלוט בכך ואין אנו אחראים על זאת. להיפך, אנו עשינו כל שביכולתינו כדי להצילם וכלל לא הפקרנו אותם. אף סיכנו עצמינו לצורך כך. כך גם סיכם את הדברים הרב שאול ישראלי (בספרו חוות בנימין ס' טז) בקשר לשאלה אם לצאת למצבע אנטבה או להכנע לעסקה בטרור. הוא מכריע כי יש טוב היה שיצאו למבצע אנטבה הנועז בו שוחררו כמאה חטופים על אף הסיכון הגדול לחייהם:
"יש הבדל בין צורת הסיכון שקיבל עליו אברהם ע"ה, שהיה בבחינת קידוש השם, כמבואר במדרש (ב"ר מג) : אמר אצא ואפול על קידוש שמו של מקום לבין סיכון, כנידון שלפנינו, שבא על דרך כניעה, בהיענות לרצון ודרישת האויבים". (חוות בנימין ס' טז).
הוא אף מוסיף בתשובה לאחר מכן: "כל כניעה לדרישותיהם יש בה משום השפלת כבוד ישראל וממילא יש בזה גם חילול שם שמים ויש להעדיף את הפעולה הצבאית על כל הסיכונים אשר עימה ובזה יש לבטוח על שומר ישראל שידריכם בדרך ישרה ויהיה מספר הנעדרים קטן ככל האפשר".
דפוס הפעולה המבקש בכל עת לנהל משא ומתן של כניעה אל מול ארגון הטרור כאשר ידוע שהוא מהתל בנו שוב ושוב כפי שראש הממשלה הודה בנאומו האחרון הוא איוולת וסכנה מוסרית ערכית ולאומית לעם ישראל. איננו יכולים לשאת זאת עוד והאמת שגם עבור משפחות החטופים והחטופים עצמם מוטב שלא לרצות בכך כיון שזה רק מרחיק את שחרורם בשלום מן השבי כפי שאומר אבי החטוף צביקה מור כל העת בשם פורום התקווה.
נתפלל שיתן ה' כוח וחכמה למנהיגינו שלא להיכנע הפעם ולנצח באמת את ארגון הטרור בלא ליפול למלכודת שהוא טומן לנו בכל פעם, כאשר הוא מגלה שחרב חדה מונחת על צווארו. או אז הוא מציע עסקה שכלל אין ברצונו לממשה אלא רק תאפשר לו להשתקם ולהמשיך להתעלל בחטופים ובכל עם ישראל. "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" ובזכות כך "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם".
הכותב הוא ראש הכולל "בית מוריה", באר שבע