גל כהן, יועצת חינוכית ומטפלת חברתית מירוחם, משוחחת עם ד"ר חנה קטן על השולחן נושא שנוגע כמעט לכל משפחה בישראל - הקשרים החברתיים של ילדינו ושלנו.
לדבריה, ההבנה שקשרים חברתיים אינם נלקחים כ"מובן מאליו" אלא תחום שדורש תשומת לב, הקניה ולימוד, היא שהובילה אותה לפתח את תוכנית "מתחברים", שנועדה לחזק את האקלים החברתי בבתי הספר.
"הנושא החברתי תמיד היה אצלי בבטן", היא מודה. "כבר כילדה כאב לי לראות ילדים שנשארים בצד, עצובים, לא שייכים. עוד לפני עידן האינטרנט והחרמות ברשתות, היה קשה לראות ילדים שלא מכניסים אותם, שלא מצליחים להשתלב. זה לא נתן לי מנוח. כשבגרתי היה לי ברור שאבחר בחינוך - לא כדי ללמד חומר, אלא כדי לגעת בתלמידים עצמם. החומר תמיד היה מבחינתי טריגר, אבל העיקר היה לחבר בין הילדים, לראות אותם כחלק מקבוצה".
כהן עבדה במשך שנים כמחנכת בבתי ספר יסודיים ועל-יסודיים, ובהמשך פנתה ללימודי ייעוץ חינוכי. שם התמחתה במיוחד בתחום החברתי. "פיתחתי את תוכנית 'מתחברים' מתוך אמונה שזה לב העניין בבית הספר. הרי אחרי הקורונה ובמהלך המלחמות ראינו שאפשר ללמוד בזום, להשלים בגרויות ותארים. אבל קשרים חברתיים? זה צורך בסיסי. אנחנו זקוקים לזה כדי להתקיים".
כהן מדגישה שכישורים חברתיים אינם תכונה מולדת בלבד: "העולם מתייחס לכישורים חברתיים כאילו הם דבר טבעי. כמו שילד לומד ללכת, אז הוא ילמד להיות חבר. אבל זה פשוט לא נכון. כמו במתמטיקה - יש ילדים שמבינים לבד, יש כאלה שצריכים לראות כמה דוגמאות, ויש ילדים שזקוקים להוראה מתקנת. כך גם בחברה. יש 'מכווננים חברתית', יש כאלה שלוקח להם זמן להשתלב, ויש ילדים שמנסים שוב ושוב ונכשלים עד שהם מתייאשים. התפקיד שלנו כמבוגרים הוא ללמד אותם - ממש כמו שאנחנו מלמדים חשבון".
לדבריה, מורים רבים נתקלים בילדים "שאינם פנויים ללמידה". "איך ילד יהיה פנוי ללמוד", היא שואלת, "כשעשר דקות לפני ההפסקה הוא מוטרד מהשאלה מי ישחק איתו? זו רמת הצרכים הכי בסיסית, זה קיומי. ילדים מגיעים לבית ספר לא כדי ללמוד אלא כדי להשתייך".
האם הורים צריכים להתערב? כהן משיבה באופן חד-משמעי. "כן. ההורים חייבים להיות חלק מהתמונה. לא להשאיר את זה רק לבית הספר או לתנועת הנוער. ילד מחפש מפה בתוך הג'ונגל החברתי, והורה שמחובר גם לצד הזה יכול לתת לילד מתנה גדולה. כמובן שיש הבדל בין הורה תומך שמנווט ומסביר, לבין 'הורה הליקופטר' שמנהל את הילד ומנוון אותו. אבל לומר לילד 'החברות הזו לא טובה לך, אני רואה מה זה עושה לך' - זה דבר חשוב מאוד".
היא רואה קשר ישיר בין מיומנויות חברתיות בילדות לבין זוגיות בבגרות: "הסיפור החברתי הוא קודם כל סיפור חיינו. בזוגיות הוא מקבל ביטוי חזק במיוחד. כשאני מלמדת בכיתה ד' כישורים חברתיים, אני בעצם מסתכלת על הזוגיות העתידית של הילדים. איך מתמודדים כשלא מסכימים? איך מגיבים כשבן הזוג מעצבן אותך? זו למידה שמתחילה בכיתה, אבל נמשכת אחר כך כל החיים. הרבה פעמים מה שנשאר בילדות מלווה אותנו גם בבגרות. זו ממש הצלת נפשות לגרום לילד להרגיש שייך".
הדברים נכונים גם לנשים בוגרות, מדגישה כהן. "גברים לרוב נמצאים במסגרת מובנית - צבא, ישיבה, מניין לתפילה. לנשים אין תמיד מסגרת כזו, במיוחד אחרי הנישואים או כשהילדים עוזבים את הבית. יש נשים שמרגישות שהן נשארות מחוץ למעגל. לא מזמן פנתה אליי אישה אחרי הרצאה ואמרה לי: 'אני לא רוצה לדבר על הילדים שלי, אלא על עצמי. אני רואה אימהות יושבות בספסל בגינה ואני מתה לשבת איתן, אבל לא יודעת איך'. אלה שריטות שנשארות עוד מהילדות".
כדי לתת מענה לנשים כאלה יזמה כהן קבוצות חברתיות יזומות: "לפעמים יותר קל להתחבר בקבוצה מאשר אחד על אחד. הקמנו חבורה של נשים - כל אחת מביאה חמש חברות, יצרנו קבוצה שנפגשת פעם בחודש בבית של מישהי אחרת. כל אחת מביאה משהו קטן - עוגיות, נושא לדיון, שיר. זה פשוט אבל עוצמתי. בקבוצת נשים מספיק לשבת יחד ולהניח נושא, ומשם זה כבר זורם. הקבוצה הזו נותנת לי כוח ואנרגיה, הרבה מעבר לכל כנס או הרצאה".
כהן מתארת את המשמעות: "קשר הוא כמו שני חבלים שנקשרים זה לזה - הם אולי לא יהיו בדיוק שני מטר, אבל מרוויחים קשר. אין דבר יותר משמעותי מזה. זו מתנה שנותנת אנרגיה ומכפילה כוח".
לדבריה, גם ספרה החדש "שמים לב - מבט חברתי רגשי בפרשות השבוע" נולד מתוך הצורך לשים את הנושא הזה במרכז. "המטרה שלי הייתה להניח את הנושא החברתי על השולחן. לא עוד קשר שתיקה סביב התמודדויות חברתיות. בספר יש 54 התמודדויות שונות שמבוססות על פרשות השבוע, והוא מתאים לכיתות, לדיון בשולחן שבת ולכל גיל. עד איזה גיל זה רלוונטי? עד 120. זה סיפור חיינו כולנו".
"הקב"ה ברא אותנו יצורים חברתיים. 'לא טוב היות האדם לבדו' זה לא פסוק תאורטי אלא יסוד חיים. אנחנו מחפשים חברות, אנחנו זקוקים לה. מי שלא מרגיש צורך בחברה צריך לבדוק את עצמו. בריאות נפשית קשורה בקשר הדוק לשייכות. אנחנו משלימים זה את זה - זו לא חולשה אלא חוזקה", היא מסכמת.